ספיישל מלחמה: שמאל, ימין, שמאל

שמאל (מתון כמובן!), שמאל (מתון כמובן!), שמאל, ימין, שמאל (מתון כמובן!). עמוד דום! לימין שור! אחורה פנה! קדימה... צעד!

כולנו רוצים לחוות עצמאות, אבל האם אכן אוטונומיה אפשרית בכל היבטי הקיום שלנו? ייתכן שיש במוסיקה ובקצב משהו שגורם לנו ללכת שבי אחר רעיונות, מסרים, מילים ומושגים שבצורתם הטהורה היינו מתעלמים מהם, או אולי אפילו מתנגדים להם?

"איזו מדינה, איזו מדינה
איזו מדינה מיוחדת במינה
ממשלה לוחצת, מדינה נלחצת,
איזו מדינה, איזו מדינה."

לא בטוחים? נסו רק לדמיין דיאלוגים בסצנות קומדיה רומנטית בלי הכינורות ברקע, וכמה זה היה סוחף אתכם.

עמרי ותומר ממשיכים את השיח על המלחמה ומבינים שגם במציאות החיים הקונקרטית שלנו, יש כינורות כאלו כל הזמן. החיים מלאים בריתמיקה, מסרים מוכתבים לא רק ברמת התוכן, אלא גם באופן בו הם מחולקים, בקצב, בהפסקות הקטנות.

"הוא משקיף אל הנוף למדינה שאהב
אז מה אם בדרך שיקר וגנב,
פניו משתקפים בחלון בפינה
הפרצוף שלו הוא
פרצופה של המדינה"

אז ממשיכים לצעוד, לקול הלמות התוף, בדרך פוגשים את דה גרלנדיה ולאקאן, שיספרו לנו משהו על מבנה, על חלוקה ועל הפרדה. מה יש בה במוסיקה שמפעיל עלינו כוח כל כך משמעותי?

" פורופופופה, פה זה לא אירופה
פה זה ישראל, תתחיל להתרגל
כפרה, הופה, פה זה לא אירופה
פה זה בלאגן, מזרח תיכון ישן"

משם נעשה אחורה פנה ונצעד היישר אל מדבר סיני, בדיוק בזמן כדי להאזין לאלוהים קורא למשה. האם קריאה בקול, קריאת טקסט וריתמיקה חד הן?

"הלכתי לשכת עבודה אמר לי מאיפה אתה
הלכתי לשכת עבודה אמר לי מאיפה אתה
אמרתי לו ממרוקו אמר לי תצא מפה אמר לי תצא מפה"

ואיך כל זה קשור למסרים בתקשורת, להתרעות פיקוד העורף? לאזעקות ופיצוצים? בשביל למצוא צריך לחפש, והחיפוש מתחיל כאן.

" בלי מדים ובלי חוקים
ובלי שום אלוהים
מכה ללא רחם
בכל הילדים"

אז יאללה, כבו את המנגל, עשו לייק ושייר ושבו להאזין איתנו.

[שירי מחאה ישראלים: איזו מדינה / אלי לוזון, פרצופה של מדינה / תיסלם, פה זה לא אירופה / צנעני, לשכת עבודה / ג'ו עמר, רכז מידע / ברק כהן]