"צרות מכניסות אותך למיטה עם בני־זוג מוזרים" - כך אומר לנו וויליאם שייקספיר במחזה... אהמ, רגע! אני מבקש לעצור רק לרגע אחד! סליחה, כן? סליחה!

ערב טוב לכולם. לפני שנתחיל, הודעה קצרה ממחלקת ההטרדות המיניות של מקרל: נכון למועד ההקלטה, אף דגיג לא הוחפץ, הושתק, הודר, הודבק בתווית או הופשט באמצעות בינה מלאכותית [מחוץ לכותלי ביתנו לפחות...]. אנחנו מקווים שההצהרה הזו נכונה גם עבורכם.

עמרי ותומר יוצאים הפעם למסע בעקבות אחד המחזות המוזרים ביותר של הפוליטיקה המודרנית. איך הגענו למצב שבו רבנים, פמיניסטיות, אקטיביסטים, שמרנים, ליברלים, חברי כנסת, עיתונאים וטוקבקיסטים זועמים משתמשים כולם באותה שפה?

הכול מתחיל משני אירועים שנראים כאילו נשלפו באקראי מתוך מחולל שערוריות דיגיטלי: נאור נרקיס חושף שיער של ח"כיות ובינתיים בתל אביב מחלקים איברים מפוקפקים עם פני ראש הממשלה [בילביל נתניהו?!]. ועוד ועוד חוזר הניגון -  החפצה. פגיעה. אלימות.

כדי להעמיק חקר, הזמנו לסיבוב קצר [בליווי נוכחות מגנה כמובן] את מישל פוקו. איתו גילינו שהבעיה האמיתית עם המין היום היא לא השתקה, אלא דווקא הדיבור. המין מדור אצל הכומר, אצל הפסיכולוג, אצל המחוקק, אצל המורה, אצל המומחה, אצל המשפיען וכן, גם אצל מגישי הפודקאסט [לא אנחנו, חלילה – אחרים, אחרים!] ואם פוקו צודק, אולי השאלה היא לא מי מדכא את המיניות, אלא למה כולם כל כך עסוקים בלנהל אותה.

כשכבר התחלנו להרגיש שהבנו את העיקרון, קפצה עלינו מהסמטה וונדי בראון ואילצה אותנו לשאול שאלה קשה נוספת – גם אם הפחד שלנו משותף, למה הפתרון שלנו הוא תמיד רגולציה? האם אנחנו עדיין מדברים על חופש, או שאולי עברנו לדבר בעיקר על פצעים? ומה קורה לפוליטיקה כאשר כולם מתחרים על הזכות להיות הקורבן התורן? [הגשנו טופס מסודר להגשת מועמדות?]

אז מה קושר יחד רבנים ופמיניסטיות, אקטיביסטים וליברלים, שומרי מסורת ומבקריה? האם מדובר בברית מקרית, או אולי בפחד משותף? והאם ייתכן שבניסיון להגן על עצמנו מפני כל פגיעה, אנחנו בונים לעצמנו מיטה צפופה מאוד עם שותפים שמעולם לא תכננו להתעורר לצדם?

אז יאללה, לפני שמישהו יגיש תלונה על הטרדה אקזיסטנציאלית, תעשו לייק ושיתוף, שבו בנחת, ובואו לגלות איתנו מי עוד התחבא מתחת לשמיכה.

מה קרה לחיי המין?: שותפים משונים למיטה

לשמאל אין נרטיב חזק! אין רעים וטובים! טוב קובן, עשה טובה ותתחיל לנגוס בכובע – הפרק הזה לרעבי-הנרטיב, או בשם אחר: שרופי האידיאולוגיה.

מבריאות הנפש, מצאנו את עצמנו לכודים בפרקים על מלחמה, ובסוף על הפסקת אש. אבל זה הכול קשור [הנרטיב הפרנואידי מתחיל להישזר!]

וכאן מגיע גילוי נאות [תופים ומחולות]: הפרק הזה הוקלט לפני מספר שבועות ולכן, חלק מהנושאים עשויים להרגיש טיפה רחוק – אבל מה החלק היפה? [איזה קטע, זה אפילו לא נרטיב!] – הכול חוזר שוב ושוב, אז חכו מעט, והכול יהיה שוב רלוונטי.

איך זה שכול הזמן מזגזגים בין עגלה ריקה, אידיאולוגיה, ערכים, נרטיב, ו... הצהרות ואמירות של פוליטיקאים שאנו פשוט אובססיביים להן? [זה דמוקרטי כל זה?] ולמה אנחנו לא המומים מספיק מכך שילדים בני 15 פתאום רוצחים אנשים עם ספריי שלג? [רמז, כמה מכם חשבתם על ימנו בשבוע האחרון?]. אידיאולוגיה לא מכסה על הכול.

אז הנה אנחנו מתדרדרים במהירות אל הקשר שבין קורבנות ובין זהות, ואיך ממקמת אותנו עמדת הקורבן ביחס לאחר על הספקטרום הפוליטי [יופי של נרטיב מצאנו...]. אז אולי נשנה נרטיב? אולי אפשר להמיר את האידיאולוגיה שלנו?

חזרנו אל בריאות הנפש, מצוידים באמירה של מרסל דושאן [הבנאדם פשוט מסרב להישאר בגלריה] "לשחק את שני הצדדים", ושאלנו – האם אפשר להחליף אידיאולוגיות? מה קורה כשעוברים צד? ומה קורה אם האידיאולוגיה פולשת למקומות שבהם לא הייתה כלל וכלל??? [רמז: פטיש, מסמרים – נעים להכיר].

בדרך עצרנו לטיפול בהלם חשמלי עם הסרטון של בני גנץ [כי לא כל הפשעים הם פליליים], ולפתע תהינו – יש בכלל מפלגות דמוקרטיות בישראל? ואפילו מצאנו קשר דק כחוט השני בין טיפול פסיכואנליטי, אפקטים של דמוקרטיה, סימון דה בובואר, טרייסי צ'פמן, ו... איכשהו נכנסו שם מכוני פיתוי [וזה כל מה שאנחנו זוכרים, דוקטור].

עדיין מחפשים נרטיב שיאחד אתכם? [תעזור לי דוקטור!] רוצים טיפול שימיר לכם את כל הבעיות? [דוקטור!! תעשה משהו!!!] ולמה זה תמיד נגמר בזה ש... צריך לשלם... [דוקטור, תשמע... יש מצב להנחה? מקבל גיפט קארד? רובאקס!?]. אולי לדרוש מהאחר שיעשה את כל העבודה עבורנו, ולהמשיך לעשות אותו הדבר, לא מוביל לשום מקום מוצלח... [איך זה בתור נרטיב קובן!?].

אנחנו ממש מקווים שנכשלנו במענה על חלק מהשאלות לפחות. תשובות מוחלטות לרוב מסתיימות בניצחון מוחלט [ומי הבטיח ניצחון מוחלט בכלל? אתם יודעים כמה זה קשה?!]. כדי להיכנס לבוץ הזה יחד איתנו, נכנסים לשמוע את הפרק [נראה לי שהדוקטור כבר הפסיק להקשיב...]. ואם רוצים, גם נותנים איזה לייק [בחייאת דוקטור!] ושייר [טוב, תביא עוד איזה נזע...]. עד הניצחון המוחלט הבא.

ספיישל הפסקת אש: לבירור סוגיית ההמרה

לפעמים, דווקא כשאומרים לך "עכשיו הכול בסדר", מתחילה הבהלה האמיתית.

[פרק זה הוקלט לפני כחודש, סביבות ההכרזה על הפסקת האש במלחמה עם... טוב, זה מיותר לציין אויב, מבחינת ישראל כולם אויבים כבר. אה! חוץ מאוגנדה. ויוה הרצל, שזיהה את האפשרות לבית שם!]

הבהלה הזו... זה נכון בעיקר כשמפנים את הראש שמאלה, ימינה ושוב שמאלה – ושום דבר לא נראה בסדר בכלל! לכן החלטנו במקרל לא לתת להפסקת האש להחזיר אותנו לשגרה. להיפך, הפסקת האש דורשת הכרזה על שעת חירום!

עד מתי? עד שתשוב הנורמליות האמיתית, זאת שהכרנו ואהבנו (כן? אהבנו באמת?).

עמרי ותומר תוהים איזה מן משחק המדינה החדשה הזו (אוגנדה!) שנולדה לנו בשקט-בשקט משחקת, נגד חיזבאללה, נגד חמאס, נגד היועמ"שית – נגד האזרחים? (נגד הטרולים מטוב טוב הגמד?!) את המסע התחלנו מאחורי הדלתיים הסגורות בדיון בבג"צ (שומו שמיים!) על הדחתו של בן גביר (עוד מישהו צריך מקלחת עכשיו?).

מבית המשפט, טסנו לבקר את מרסל דושאן, אבל לא בגלריה, אלא דווקא בטורניר שחמט! (הבנאדם התפלפ...) גם שם, כמו בבגץ, נתקלנו באותה תעלומה (מה בן גביר עושה פה?!): מה הטעם להתעמת כאשר כל צד מבוצר בעמדתו? (אה... סליחה, איפה השירותים?) ועבור דושאן, התשובה היא ברורה – משחקים את שני הצדדים (זה מעלה כמה שאלות לגביו...).

כדי להבין מה עושים עם כל העימותים וההתבצרויות, חזרנו אל ידיד ותיק, פרידריך הזקן המטורלל (סחתיין על הכפרה הזה), וניתחנו משפט חרוש במיוחד שלו (כמה משפטים בפרק אחד?!), עם הבנות חדשות על מפלצות, תהום ומלחמות (וגם שירותים...?).

האם הדיון מוצה? רחוק מכך, אבל ייתכן שהבנו משהו קטן על הניסיון לשנות את האחר כדי שהמציאות שלנו תשתפר (המציאות שלי תשתפר עם קצת נייר טואלט... נגמר פה). כדי לצאת מהלופ הזה, נכנסים לשמוע (את הפרק! תנקו את הראש...), ואם רוצים - גם נותנים איזה לייק ושייר (נייר טואלט בתמורה!).

זה לא המון. אבל זה משהו. (כל הסוגריים הזה מתאר לא רע את 'הפסקת האש' פה...)

ספיישל הפסקת אש: פרק חירום

שמאל (מתון כמובן!), שמאל (מתון כמובן!), שמאל, ימין, שמאל (מתון כמובן!). עמוד דום! לימין שור! אחורה פנה! קדימה... צעד!

כולנו רוצים לחוות עצמאות, אבל האם אכן אוטונומיה אפשרית בכל היבטי הקיום שלנו? ייתכן שיש במוסיקה ובקצב משהו שגורם לנו ללכת שבי אחר רעיונות, מסרים, מילים ומושגים שבצורתם הטהורה היינו מתעלמים מהם, או אולי אפילו מתנגדים להם?

"איזו מדינה, איזו מדינה
איזו מדינה מיוחדת במינה
ממשלה לוחצת, מדינה נלחצת,
איזו מדינה, איזו מדינה."

לא בטוחים? נסו רק לדמיין דיאלוגים בסצנות קומדיה רומנטית בלי הכינורות ברקע, וכמה זה היה סוחף אתכם.

עמרי ותומר ממשיכים את השיח על המלחמה ומבינים שגם במציאות החיים הקונקרטית שלנו, יש כינורות כאלו כל הזמן. החיים מלאים בריתמיקה, מסרים מוכתבים לא רק ברמת התוכן, אלא גם באופן בו הם מחולקים, בקצב, בהפסקות הקטנות.

"הוא משקיף אל הנוף למדינה שאהב
אז מה אם בדרך שיקר וגנב,
פניו משתקפים בחלון בפינה
הפרצוף שלו הוא
פרצופה של המדינה"

אז ממשיכים לצעוד, לקול הלמות התוף, בדרך פוגשים את דה גרלנדיה ולאקאן, שיספרו לנו משהו על מבנה, על חלוקה ועל הפרדה. מה יש בה במוסיקה שמפעיל עלינו כוח כל כך משמעותי?

" פורופופופה, פה זה לא אירופה
פה זה ישראל, תתחיל להתרגל
כפרה, הופה, פה זה לא אירופה
פה זה בלאגן, מזרח תיכון ישן"

משם נעשה אחורה פנה ונצעד היישר אל מדבר סיני, בדיוק בזמן כדי להאזין לאלוהים קורא למשה. האם קריאה בקול, קריאת טקסט וריתמיקה חד הן?

"הלכתי לשכת עבודה אמר לי מאיפה אתה
הלכתי לשכת עבודה אמר לי מאיפה אתה
אמרתי לו ממרוקו אמר לי תצא מפה אמר לי תצא מפה"

ואיך כל זה קשור למסרים בתקשורת, להתרעות פיקוד העורף? לאזעקות ופיצוצים? בשביל למצוא צריך לחפש, והחיפוש מתחיל כאן.

" בלי מדים ובלי חוקים
ובלי שום אלוהים
מכה ללא רחם
בכל הילדים"

אז יאללה, כבו את המנגל, עשו לייק ושייר ושבו להאזין איתנו.

[שירי מחאה ישראלים: איזו מדינה / אלי לוזון, פרצופה של מדינה / תיסלם, פה זה לא אירופה / צנעני, לשכת עבודה / ג'ו עמר, רכז מידע / ברק כהן]

ספיישל מלחמה: שמאל, ימין, שמאל

"הכי חשוב להמשיך ולהשביעם", הוא הסביר לנאמניו. "אין זה משנה אם הם מתכוונים לכך או לא. מסיבה זו משביעים ילדים קטנים אמונים אפילו בטרם הבינו בדיוק את פירוש המילים 'שבועה' ו'אמונים'".

ערב טוב לכולם, סתמו ת'פה. זה עתה נכנסנו אל השבוע השישי של מבצע יללת הקולונוסקופיה. מה? שאגת הארי, זה מה שאמרתי! סתמו ת'פה. השבוע השישי של מבצע שאגת הארי שליט"א. עכשיו יותר מתמיד אנו מצפים לסבלנות, נחישות, חוסן ואומץ לב. ואני מדבר גם אליכם, אלו מכם שמתעקשים לגרור רגליים ולא מספיקים להגיע למקלט. אתם צריכים להתבייש בעצמכם. זיכרו – כל הרוג פוגע במורל הלאומי.

עמרי ותומר חוקרים הפעם ממה עשויה אותה ציפור שיר פלאית ומסתורית ששמה "נאמנות". מהי בעצם וממה היא עשויה? כמובן שזוהי לא אותה נאמנות שאנו מייחסים לכלב, שנשאר עם אדונו גם לאחר שהוא בועט בו ומרעיב אותו. הו, לא... לא ייתכן שזה מה שנדרש...

בשלב הראשון של המשימה, יצאו עמרי ותומר לטיסת אימונים עם מייג'ור מייג'ור, לא לפני שחתמו על שבועת נאמנות על פי כל הנהלים. האם נאמנות היא רקורסיה אינסופית?

עקב שיבוש חמור במערכת המוסר הלאומי של המטוס, נאלצו השלושה לבצע נחיתת אונס (התיק נסגר מחוסר אשמה) על אי בודד. שם פגשו את ז'אק אלן מילר מתצפת לו במשקפת על לאקאן, שישב על סלע והתבונן ברובינזון קרוזו וידידו ששת. סביב המדורה בלילה, הם חשפו תובנות חדשות על שיח האדון של הגל  שהיו שימושיות מאוד כשהתחיל הדיון את מי יאכלו הלילה.

כמה עצוב שנאמנות אי אפשר לאכול... אבל אפשר לסתום איתה את הפה טוב טוב. אז מה איתכם? מוכנים לסתום ולהקשיב כבר לפרק? קדימה, די לילל, לעשות לייק ושייר וצאו איתנו לסיבוב!

ספיישל מלחמה: שבועת אמונים

"אה, זהו ודאי שימוש לא רגיל למילה בטוחים שלא הייתי ער לו עד היום"

כה אמר ארתור דנט, הטרמפיסט הגלקטי המפורסם ביותר בכדור הארץ. קל להזדהות עם המשפט הזה היום, או שאולי לא? מה תגידו? אההה, הכול תלוי מי מספר את הסיפור אתם אומרים. ומי מספר את הסיפור שלנו? של ישראל, של איראן, של מלחמות, ניצחונות ומפלות? והנה שאלה באמת בלתי נסבלת – למה כל כך איכפת לנו מהסיפורים האלה?

עמרי ותומר לוקחים איתם מגבת (בלי פאניקה, כמובן) ונופלים לכיוון ספינת החלל הראשונה שנקרית בדרכם, כדי להמשיך ולחקור את מערכת היחסים שלנו עם המלחמה. והפעם, נראה כיצד אנחנו הולכים שבי אחר המסמנים.

כדי להתחיל בגדול, הם ניגשו קודם כל אל המחשב הגדול ביותר שנבנה אי-פעם (האמנם?), הרי הוא "מחשבה עמוקה" (הרהור עמוק?) וניסו להבין מה יש לדגלאס אדמס לספר לנו על הצורך הבלתי ניתן לשובע שלנו לקבל תשובות לשאלות שלנו, ועוד להאמין שהתשובות יספקו אותנו.

מגלקסיות מפותחות הרחק אי שם, קפצו היישר אל עידן הברונזה, כאן על הכדור הבלתי מזיק ברובו שלנו. שם הם פגשו את שמואל הנביא ששיתף אותם בתסכולים שלו, בדרישה התמוהה של העם למלך וגם בהבנה שלו ושל הבחור שם למעלה, שמדובר בלופ שחוזר שוב ושוב, ולא בטוח שיש לו תרופה.

בדרך יקפצו כל מיני אורחים משונים כמו הבאבא ביבי, החלילן והמלין (הילכו שניהם יחדיו?) ושאר אושפיזין בין גלקטיים.

כמה סיפורים, כמה בדיות, כמה מילים שנשמעות כה נעים לאוזן ומושכות אותנו ללכת שבי אחריהן. האם נדע לספר סיפור אחר? עד שתהיה לנו תשובה, שימו פליי, תנו לייק ושיתוף וטוסו יחד איתנו.

ספיישל מלחמה: על מחשבי על ומלכים רעים

ערב טוב וברוכים הבאים לעוד פרק של... ה-פעעעעעעם הולכייייייים עד הסוווווף! השעשועון היחיד שיש לו את האומץ לפרק, לזעבר ולחרווע עד היסוד את אויבינו!

כללי המשחק פשוטים, בוחרים פועל בעברית וחוזרים עליו שוב ושוב, עושים מלא בום-בום ואז... מתחילים מההתחלה. אבל הפעם – עד הסוף!

עמרי ותומר ממשיכים במסע אל תמצית תפיסת הניצחון הישראלית. כי לפני שבועיים כתשנו את היכולות של איראן, בשבוע שעבר דרסנו והחל מהשבוע אנחנו מרדדים. מה יש בנו ובאופן בו אנחנו מבינים מלחמות שמאפשר לאחת מהמדינות העתיקות בעולם להפוך מתבלין לבצק בשבועיים בלבד?

כדי להשיב על השאלה, זימנו למהדורת הבוקר ידיד ותיק, ג'ורג' אורוול קשישא, שחלק איתנו תובנה או שתיים על אופייה [ולא רק אפייה] של הלאומנות והיכולת הפנומנלית שלה להתעלם מעובדות.

למבזק צוהריים הגיע הפאנליסט הקבוע שלנו ז'אק לאקאן, שמזכיר לנו עובדה יסודית (וכואבת!) בפסיכואנליזה – בבואך להתענג ללא גבול, היכון להיתקל בסירוס. אם נעבור מספיק גבולות והגבלות, בסוף נתנגש בחומה של כאב.

ולפעמים אולי זו לא חומה שם בחוץ, אלא אולי סיפור שסיפרנו לעצמנו יותר מדי פעמים? אולי בין כתישת החיטה, לדריסת הגרגירים ורידוד הבצק, שכחנו לבדוק ממה עשויים הכלים שלנו? כדי להשיב על כך, הבאנו לכם כתבת מגזין מרתקת למהדורת הערב – ראיון חושפני עם מיכיהו בן ימלה בו יספר לנו על מלך מושחת ומחרחר מלחמות ונבואה אחת מפוקפקת במיוחד.

ולאן כל זה מוביל? רק אנחנו נקבע. אבל רגע לפני שקובעים, תנו לנו איזה לייק ושיתוף, שבו להאזין בנחת. אין על העם הזה, הרווחתם את זה.

ספיישל מלחמה: עלה והצלח

שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל,
וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ.
לַיִשׁ אָבַד מִבְּלִי טָרֶף,
וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ.

התוכלו לשמוע את קול השאגה מטלטל את העולם? מפנה את עיני העולם כולו אל מעוז קודשו של הארי הגדול? הופך אותנו ללב הפועם העצום של התבל הגדולה?

מה, לא?

עמרי ותומר קוטעים לרגע את הדיון על בריאות הנפש (ואולי, רק מרחיבים אותו) ובוחרים לחקור לרגע את הפינות האפלות של המקלט, הרחק מהבכחנליה המתרגשת ורוחשת סביב הארי השואג. מה יש במלחמה שמעורר כזו חדווה? והאם הארי הזה עוד עתיד ליסוב ולישוך אותנו במקום בו השמש לא זורחת?

בני לביא נתפרדים בימים האלו – נאמני משטר ומתנגדיו, צייתנים ווכחנים, אמיצים ופחדנים. אבל כולם ללא יוצא מן הכלל, נשארים בכאן ובעכשיו. אנחנו במקרל מבקשים היום לדבר גם על הימים העתידים לבוא. עם ניטשה, ניזכר בניצחון מזהיר אחר ונראה איך פרידריך הטוב מבאס לכולם את החגיגה עם טקסט נבואי קודר ומצמרר. מה נוכל ללמוד ממנו?

פרויד ולאקאן גם נכנסים ברגע האחרון אל המקלט החמים שלנו, כשהשמש שוקעת והגיע הזמן לנמנם. איתם, ננסה להבין מהו החלום הזה שאנחנו חולמים כעת – אל שינוי פני המזרח התיכון, על הניצחון ההחלטי המוחלט בהחלט. כיצד אנו מיטיבים לחלום כדי לא להקיץ עוד לעולם?

אז אם מתחשק לכם, אפילו רק לרגע, להסיט את המבט ממזבח החוסן גם אל הפחד, הספק והתסכול שהתקופה הזו מביאה איתה, מזמינים אתכם למעגל הסנובים שלנו. ואל תשכחו לתרום למאמץ המלחמתי עם איזה לייק ושייר. תהיו טובים, בחייאת.

ספיישל מלחמה: הסכנה שבנצחון

"וזאת התורה אשר שם משה: זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה"

ומה יכול להפוך את הטיפול לסם מיתה? האם זה תלוי באופן שבו אנחנו עושים שימוש בידע? אולי באופן שבו אנחנו משתמשים במטופל? ואיפה אנחנו נכנסים אל כל הסיפור הזה, ואיך? הרבה מילים שפכנו כאן בפרקים האחרונים על בריאות הנפש, אבל דבר אחד לא הצלחנו להבין – איך הופכת הנפש לבריאה?

עמרי ותומר ממשיכים את המסע אל מעמקי הנפש ומדוויה. ראשון על הספה יעלו אפלטון ופידרוס ויציגו בפנינו את הקוסמולוגיה הקדומה של הנפש. כאן נתחיל להרהר לראשונה בקול רם – מהי מידת השליטה והסוכנות שיש לאדם על בריאותו הנפשית שלו עצמו?

כשקארל יאספרס נכנס לחדר, ברחו כל הפסיכיאטרים ובעיקר הפסיכופתולוגים. איתו נבחן מה נשאר מהאדם מעבר לכל המודלים והאבחנות, וכיצד הוא יכול להיעשות מה שהינו בתהליך הטיפולי. ואולי בכלל מרתה נוסבאום צודקת, ועולם הרגש כולו מתחיל ונגמר בשיפוט ערכי?

אז האם בריאות הנפש היא סוגיה אתית, רפואית או פוליטית? זו שאלה שננסה להכריע בהחלט בפרק הזה. אלא שאז פרויד יטרוף לנו את כל הקלפים, כי מה בכלל אפשר לומר על מודלים, על עמדות ועל הכרעות אתיות כשהלא-מודע נכנס למשחק הזה?

פרויד, במילותיו של אריק לוראן, יגרום לנו לתהות, עם איזה ידע נכנס האנליטיקאי לקליניקה, אם בכלל, וכיצד הדבר הזה יכול להתבטא במציאות הנוכחית, שבה אנחנו מתיימרים להפוך את בריאות הנפש לנתון מדיד?

וזה לא סוף הדיון, עוד לא סיימנו לדבר.

אז האזינו איתנו, דברו איתנו, ואל תתביישו לתת לייק ושיתוף.

מה קרה לבריאות הנפש? טיפול מהתאוריה אל הפרקטיקה

האם משבר מסתכם בבדידות מוחלטת, או אולי לסביבה יש מקום לקחת חלק בו?

בפרק הזה של מקרל, מצטרפת אלינו לשיחה סיון עו"ס סיוון בר און, מייסדת שותפה ומנכ"לית של דיאלוג פתוח ישראל, לשוחח על האפשרות לגשת למשבר נפשי לא רק דרך הפרטני, אלא גם דרך הסביבתי: המשפחה, החברים ואנשי המקצוע שכבר בתמונה. מה אם משבר שאדם חווה, אינו רק שאלה של האדם הבודד, אלא גם שאלה של הסביבה הקרובה? ומה אם לנתק את האדם מהסביבה, מהבית, זה לא בהכרח התשובה המתאימה?

בעולם ששואף להסברים ברורים, ננסה להבין מה קורה אם ניגשים למשברים מבלי לדעת בדיוק איך הדרך נסללת. אם כל פגישה מובילה לפגישה לאחר מכן, ובכל פגישה קובעים את המסלול, את הדרך, את תוכנית השיקום, או מקבלים את ההחלטות החשובות – אך מתוך שיח.

דווקא בימים אלו, בהם הקוטביות והגורמים המפתיעים כה עזים שמאיימים לפרק כל אפשרות להחזיק ולהתקדם, נגלה שדווקא דרך ההתעקשות על יצירת מקום של שיח, מקום שבו מתמקדים בעבודה, אפשר אולי למצוא וליצור כיצד לעשות עם המשבר. ולמה זה כל כך קשה במדינה שלנו, בימים אלו?

אז מה קרה לבריאות הנפש? ננסה גם הפעם להבין, וכמו תמיד - מזווית קצת אחרת. מוזמנים להצטרף אלינו לפרק קצת אחר של מקרל.

ואם אתם חווים משבר, או מישהו קרוב לכם, ויש לכם צורך בייעוץ, תוכלו לקבל פרטים נוספים באתר של דיאלוג פתוח:

https://opendialogue.co.il/therapy/

מה קרה לבריאות הנפש? הפרטני, המשפחתי, הסביבתי

נראה שאנו חיים בעידן בו השאלה "מה קרה לנו" הפכה למרכזית. מקרל, הפודקאסט ששואל "מה קרה ל...", פותח ומפרק שאלות מורכבות על מושגים שאנחנו משתמשים בהם וערכים שאנו מאמינים בהם מבלי לדעת תמיד מה הם אומרים, מה ההיסטוריה שלהם ואיך הם הגיעו לשימוש בשפה שלנו. הפודקאסט נשען על מקורות מתחומי ההיסטוריה, הפילוסופיה, הפסיכואנליזה ומדעי הרוח והחברה, כאשר כל פרק לוקח מושג נפוץ וקריטי לימינו אנו – בחברה בה אנו חיים היום – ובוחן אותו לעומק, מנקודות מבט שונות ובראי שאלות אתיות עכשוויות הרלוונטיות לחברה הישראלית ולמגמות עולמיות.

תומר לביא הוא תסריטאי, כותב, מתרגם, איש תוכן ומוסיקאי, בעל תואר בפילוסופיה ויהדות ומעריץ את ניטשה כמו שילדות בנות 12 מעריצות את מרגי.

עמרי אופק-לוזון הוא פסיכואנליטיקאי, ביבליותרפיסט, חבר בחברה הישראלית לפסיכואנליזה באסכולה הלאקאניאנית החדשה (GIEP), מתרגם ודוקטורנט לספרות אנגלית במדעי התרבות באוניברסיטת תל-אביב.

Mackerel Podcast

Shows