[דפיקה על הדלת]

שלום!

כנס, כנס. שב. כרטיס בבקשה.

שלום דוקטור, אני רק –

קודם כל כרטיס.

לעמרי ותומר עוד לא כאב מספיק, אז הם החליטו להעמיק חפור מהטראומה, הישר אל הכאב הגולמי. מהי התחושה הזו, שאנחנו חווים בעומק הגוף והנפש, שנראה שלעתים הופכת להיות הקיום כולו? להבין איך בדיוק חשים אותו, אולי מספר לא מעט לרופאים – אבל לעצמנו? מעט מאוד. אז החלטנו לבחון את מהות הכאב דרך שני הוגים – ועוד שלושה.

"כואב לך משהו?"
הוא שואל, ככה, בלי להרים מבט. אבל אין לך מושג מה להגיד. זה לא בדיוק איפה, זה שאני מאז לא מפסיק להרגיש את הכאב הזה. זה כמו שאמר היידגר, דוקטור – יש שם פצע בהוויה. קרע.

"אני לא מבין... פצע, קרע, לוחץ... על מה אתה מדבר?" כי זו לא שאלה של "איפה". והכאב הוא לא אירוע, הוא מצב מתמשך. כמו שולחן שפתאום לוחץ עליך, בלי שנגעת בו. אמרנו את זה לרופא, אבל הוא לא ממש הבין – מה לעשות, לא קרא את ראסל.

והכאב הזה – הוא לא לבד. הוא נלמד. הגוף למד אותו. התרגל לשבת נכון, ללכת נכון, לדבר בשקט, להיראות חזק. והכאב, במקום להתפרץ, התארגן. עד שהפך לטבע. אבל הרופא גם לא קרא בורדייה, אז גם פה אין ישועה.

אין לזה מילה.
כי כמו שכתב בארת. ברגע שזה קורה, נבין את העובדה הבלתי נסבלת – אותו הדבר שמכאיב לנו, בין אם אנחנו חשים אותו או לא, הוא המקום בו אנחנו פוגעים באחרים.

לא, זה...

כואב לך משהו? תזדרז בבקשה, יש הרבה בתור.

אני מנסה פשוט, זה לא כזה פשוט.

אז מה מפריע לך? מה כואב?

זו תחושה לא ברורה, זה לא... זה התחיל אולי בכאב, אבל זה יותר כמו... נוכחות בזו.

נוכחות? לא מבין. מה נוכח? מר... ראסל, כן? מה הבעיה?

הכול התחיל בגלל שולחן דוקטור, ראיתי אותו, חשתי אותו, פתאום זה לוחץ.

שולחן?

כן דוקטור, שולחן.

אני לא מבין, הנה, זה שולחן. מה שאני נוגע בו. כזה?

לא דוקטור, לא השולחן הזה... זה גם לא השולחן עצמו... זה משהו לוחץ.

לוחץ? איפה?

הדיון של תומר ועמרי בדחויים ממשיך, הפעם מדברים על כאב – האם אנחנו דוחים את הכאב מעלינו? ומה זה עושה לנו? איזו מן חברה או תרבות אנחנו הופכים להיות כאשר הכאב שלנו, וגם הכאב של אחרים, דהוי, מושתק, מורדם. אה כן, וגם שופנהאואר יהיה, אז כבר מובטח שיהיה כיף.

אז בואו, צאו מהאדישות, הקשיבו, שתפו, תנו בלייק.

לא נרדמים בשמירה.

מה קרה לכאב? מהפלסטר החברתי לפצע בהוויה

-אתה יודע איפה אתה? 

שאלה מצוינת, דוקטור. אני קם בבוקר, שוטף פנים ורק אז - בודק את הדופק. אבל בכל יום אני צריך לשאול את עצמי, האם זה הגוף שלי שאת הדופק שלו אני מודד, או רק התחפושת.

עמרי ותומר התחפשו לזבוב והתיישבו על קיר קליניקת הפסיכיאטר. בסוף, בין אם יצליח הלום הקרב להישמע או לא, אם יוכל לדבר, אם נצליח לגייס הקשבה רדיקלית עבורו ובין אם לאו – נשארת שאלה אחת: האם הדרך החוצה מהבלתי נסבל תלויה באחר? והאם... יש בכלל דרך החוצה?

אבל בואו, בואו נחזור לקליניקה...

-אתה מתכוון שאינך יודע כבר מי אתה?

יאללה, מה אני נראה לך... לא יודע מי אני, כמו בשיר של מרוואן מחול? לא, לא – אני מתכוון למשהו עמוק יותר. תראה, שם בשטח, זה ממש מרגיש כמו סיוט, כאילו ירדת מדרגה אחת יותר מדי למטה בסולם יעקב, ואתה שואל את עצמך, האם אלו שדים שמבקשים לקרוע אותך לגזרים או מלאכים שבאים לקחת אותך אל ממלכת הנצח? והאם באמת עדיף לשלוט בגהינום מאשר לשרת בגן העדן?
כל פעם שהוא דיבר, אתה רצית להאמין לו.
כי לשקר יש קול מוכר. אולי אפילו הקול של אמא שלך מהעבר.

-אתה מרגיש שאתה עדיין שם?

אתה שואל אם חזרתי? (מצחקק במרירות)
חזרתי מאיפה? אל מי?
איך קרא לזה ההוא, עם הסיגר? הדחף לחזור למצב האנאורגני. אל תסתכל עלי ככה, אני לא רוצה למות - רק להפסיק להיות. זה לא אותו דבר, תזכור את זה.

ואנחנו? עדיין זוכרים את זה? דבר אחד בטוח, שווה תמיד להאזין, גם אם לא מבינים עד הסוף.

ועל הדרך, תנו לנו איזה לייק ושיתוף. תהיו חברים.

מה קרה להלומי הקרב? הבחירה להרפות - ומחירה

...אומפה אומפה אומפה אומפה

היה אז בוקר היום ה-645 למלחמה בישראל.

האופק החוויר במזרח, היינו בעיצומו של הקרב על גבעת האנושות.

לחמנו שם מאז 31 במרץ 2009.

התנהל קרב עקשני, קטלני, הפשיסטים נלחמו בעקשנות.

ממשלת ישראל הייתה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.

בשלב מסוים של הלחימה נשארו לידי שני פודקאסטרים בלבד.

האופק הקדיר במערב, עמרי ותומר היו בעיצומה של חפירה מול המיקרופונים – הדיון על הלומי הקרב טרם נשלם, אך את הכאב עוד חשים מאז הפרק הקודם. עצרנו כשהמילה לא הכילה עוד את החוויה, אך מה מתרחש, מה נשבר שם? זה נלחם בנו בעקשנות, הטראומה, יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.

עמוד השחר עוד לא קם, חצי פלוגה שכבה בדם, אך אנו כבר היינו שם כשהגיעו טנקרד וקלורינדה הנאהבים, הם נשאו זכר לימים בהם מותר היה לדבר על אהבה אסורה בין בני עמים אויבים. עלינו משם בכוח של שתי פלוגות, כשהפצע נפער מולנו הקול הדהד בכל הגבעה, לא ידעתי היכן האחרים, כיוון שהקשר עם האחר הגדול ניתק עוד בתחילת הקרב. באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו.

בשתיים, שתיים ושלושים, הגיע פרויד פושט מדים, הכריז שטראומה זה דבר אחר... הפצצה שנפלה בחדר – זה לא זה. אצל כל אחד זה בהכרח שונה, לא יעזור וגם לא יועיל הלם חשמלי, כדי ללבוש מדים ולשוב חזרה אל החזית. הוא התעקש על היצירה האנושית, מול בונקרים מבוצרים ומאה עשרים (ועוד) ח"כים מעונבים.

בין הגדרות והמוקשים, בין מכות חשמל והפצעים, הגיח אריק לוראן והכריז שהקשר עם האחר הגדול נפל, ההלם אל החלל חודר, אך כאן אין עוצרים - צריך להמציא משהו אחר.

ורצנו אבודי חושים, שיתוף ולייק נתתם – למה? לא יודעים. בסך הכול רצינו לשחרר עוד פרק בשלום... אך מי שעוד רצה לחיות אסור היה לו להיות... במלחמת חדלי האישים.

אומפה אומפה אומפה אומפה...

אתם יודעים שאתם רוצים לתת לזה לייק.

מה קרה להלומי הקרב? מקום הכבוד של הטראומה

"עד שישוב הים מזעפו / לא, לא נדע / כמה זה עולה לנו"

ומדהים לראות עד כמה דווקא הנציג הבלעדי של ארץ ישראל היפה מזהה בנו דבר מאוד לא יפה. ואולי אפילו, שלא ניתן לשאת אותו כלל. כמה זה עולה לנו, קריאת התיגר הנצחית הזו, חדוות המלחמה, הנאמנות המוחלטת שמאפשרת לנו לשלוח את ילדינו ללא היסוס אל המלחמה, אבל להכניס להם לתיק את כל הפינוקים, שיהיה להם נעים?

עמרי ותומר מארחים לפרק כואב במיוחד של מקרל את רון בן טובים, חוקר ספרות, מחבר ומרצה המחפש אחר מענה לשאלה שאינה נותנת מנוח: מה קורה לשפה בזמן מלחמה?

כי המלחמה אינה שוברת רק את הגוף ואת הרוח – היא משסעת את השפה עצמה. מילים שעד אתמול היו עבורנו מובנות מאליהן, כבר אינן מצליחות להכיל את שחווינו. המכל מתפקע וגודש האירועים מתפרץ אל מעבר לגדרות המילה. אותיות פורחות באוויר והחוויה נותרת תלויה בחלל – בלתי ניתנת לתרגום ולכן, בלתי נסבלת.

רון ייקח אותנו למסע בו ננסה להבין באיזה אופן משפיעה חווייתם של אלו שנפגעו במלחמה על השפה וכיצד הדברים באים לידי ביטוי ממש ביום-יום. הוא יראה לנו כיצד השפה, שהייתה אמורה לעזור לנו לעבד, לדבר, לשתף – אינה עומדת בעומס. ואז מה שנשאר, נשאר בגוף. בטראומה. בבדידות של מי שנפגע – ולא פחות חשוב מכך, של הקרובים לו.

ואם כבר הסובבים אותו, כיצד הם מתמודדים עם האדם החדש שמולם, שהשפה הוחרגה ממנו? יש משהו בהיעדר המילים שפוצע גם את האחר, שמהווה תזכורת בלתי נסבלת למה שאנו לא רוצים לזכור – שזה עולה עולה עולה לנו, וכמה זה עולה לנו.

אז איך כותבים את זה? איך מתארים את מה שהשפה דוחה?
בפרק הקרוב, נצלול עם רון בן טובים אל המקומות שבהם הספרות והשירה – ובעיקר שירת הלוחמים – מנסות לעשות את הבלתי אפשרי: לומר את שלא ניתן לומר.

המעט שנוכל לעשות, הוא להקשיב. ולתת לייק או שיתוף עוד לא הרג אף אחד.

מה קרה להלומי הקרב? שיבוש השפה במלחמה (עם רון בן טובים)

חזרנו

ואנחנו כועסים, אבל מה זה כועסים!

למה? כי למרבה האירוניה בדיוק כשהעמקנו את הדיון ב"זכות להיעזב לנפשך", נראה שנפשנו לא נעזבת לרגע. רצף החיים שוב ושוב נקטע, שירת הסירנות מסיטה אותנו ממסלולנו ואנחנו נזכרים – יש לי גוף, והוא פגיע. אז איך פועלים כשאנחנו יוצאים מתוך עצמנו שוב ושוב בעל כורחנו?

הפעם, עמרי ותומר מגייסים את האמנות כדי לחפש תשובות. הם לובשים את מיטב מחלצותיהם, מפדרים את הלחיים ושמים פעמיהם אל תערוכה של פרנסיס בייקון. שם, כבר מחכה להם דידייה אנזיה, מצחצח את שעון הכיס שלו. מאוד מהר הם מבינים, אלו דווקא פניהם המשתקפות על הזכוכית המכסה את הציור שהופכים את מעשה האמנות למבעית באמת.

אל הגלריה נכנס אביגדור המאירי, ומאלץ אותנו להישיר מבט אל הזוועה הזו. לזכור שלאורגזמת המלחמה יש מחיר, דורש שנכיר בו. שם, מעבר לאסתטיקה, מעבר למעטה היופי, מתחת להגנות, המעטפות, מעבר לנראה – שם אנו נתקלים בבלתי נסבל, במבט המביט בך, חושף אותך, ונפלטת זעקה.

ומה הלאה? איך ממשיכים מכאן?

בתור התחלה, מאזינים, מדברים, ממשיכים את השיח, גם כשנראה שצלילי היירוטים משתיקים את הכול. ואם אפשר לזרוק לנו גם איזה לייק או שיתוף, אז למה לא?

מה קרה לפרטיות? מעבר לאסתטיקה

בית המשפט!

תיק מס' 0000063: המדינה נ' פלוני, דברי ההגנה?

תודה כבוד השופט! הדיון היום לא עוסק בגניבה של ממון, זהו השקט עצמו שנשדד. לא אל הבית התפרצו, אלא אל נפשו של אדם. כי אם הכול מתועד, מה נשאר מאיתנו אם לא רק חלון ראווה?

עמרי ותומר ינסו לספר לכם כאן שזה עניין היסטורי דיאלקטי, אבל זה לא נגמר שם – הם ינסו להעלות לשאלה האם פרטיות בכלל הייתה אי פעם חשובה לנו! עד התביעה הראשון יהיה לא פחות ולא יותר – נח: צדיק, צדיק, אבל בדורותיו.

אבל הוא לא היחיד שזומן מהתנ"ך כדי לדבר בשבח הפרטיות. עוד לפני שהספיק להתכסות ולהתנער מההנגאובר, עולה אל הדוכן גם בלעם עם תמיכה בלתי צפויה מחז"ל ויש לו מילה טובה לזרוק על עם הנצח, ואולי גם על חדר השירותים של תומר...?

ולבסוף, עדים מומחים שהוטסו למטרות הליך זה מארה"ב - סמואל וורן ולואיס ברנדייס יספרו לנו על "הזכות להיעזב לנפשך" וייקחו אותנו אל הימים הראשונים בהם הזכות לפרטיות החלה ללכת לבד.

ואיך קטגוריות בפורנו קשורות לכל התסבוכת הזו? והאם בכלל ניתן באמת לתבוע את עלבוננו? מילולית, לתבוע אותו? אז שתפו אותנו, תנו בלייק ואם נחה עליכם רוח הנדיבות ובא לכם תכנים שווים, תמכו בנו בפטריאון. כי כשזה מה שקורה לפרטיות, מה נשאר לשמור לעצמנו?

כל כך הרבה שאלות ורק פרק אחד קטן. איך הוא יכול על כל זה?

מה קרה לפרטיות? כשהחוק מציץ מהחלון

כמה אנחנו שומרים על עצמנו היום. אנחנו קנאים לכבודנו וזהותנו, בוחרים את מילותינו בקפדנות, שומרים על ערנות מתמדת פן נגלה ש"אנחנו המוצר", אבל כשזה מגיע לפרטיות שלנו? נראה שהפכנו לתחנת רכבת. עמרי ותומר חובשים כובעים, לובשים מעיל ארוך ועוברים לשחור לבן. כי כדי להבין מה קרה לפרטיות, נדרשת חקירה, והאמת לא בהכרח נעימה.

פנים. משרד חקירות. לילה

במשרד מאובק ואפלולי יושבים עמרי ותומר, הם נראים מדוכדכים. תומר מדליק סיגריה, שובר קיר רביעי ומפטיר: "העיר הזו... היא לא ישנה, היא רק עוצמת עין אחת כדי שלא תוכל לראות מה עושה השנייה. מדרכות הרחוב ספוגות בשקרים, ורק אורות הניאון מאירים את הדברים שהסתרנו בחושך.ובלילה כזה בדיוק היא נכנסה, עם המבט הזה, של אחת שפגשה את החושך הזה מקרוב. לך תדע, אולי אפילו חוללה אותו". עמרי מביט בו ומשיב "תומר, אתה עובר שבץ? שאזמין אמבולנס?".

למזלנו, בשלב מוקדם הגיע אלינו רמז מהמודיע שלנו (ושל העולם כולו?), אדוארד סנודן, שסיפר לנו שבעצם כולנו לקחנו חלק בסיפור הזה. הרמז הוביל אותנו אל החשוד הראשון בחקירתנו: סארטר. תפסנו את הצפרדעון הסוטה הזה על חם מתבונן מבעד לחור המנעול. לאימתנו, אמנם, גילינו שזה לא היה הוא שם בכלל, אלא רק פעולה טהורה של מבט ללא אני אחדותי שיודע על כך דבר.

הבנו שמוטב לנו לצעוד בזהירות. סארטר הנמלט השאיר אחריו פנקס ובו כתוב "הביצה, הערב, 20:30, תגיע לבד". הגענו לשם בדיוק כדי לתפוס את נרקיסוס, שנייה לפני שנפל אל תוך המים. "למה עשית את זה?", שאלנו את אקו, "קנית לו ביטוח חיים על שמך?", "האם זו קשירת קשר?".

"עצרו!", נשמעה זעקה לפתע מבין השיחים. לאקאן הגיח, מנער עלים מחליפתו המסוגננת, "זה היה ניסיון התאבדות! אחרי הכול, ברגע שהתבוננו בו, צמצמנו אותו לבושה בלבד. זה היה בלתי נסבל עבורו!".

החקירה הזו רק נעשית משונה יותר מרגע לרגע. עוד לילה, עוד תיק סגור למחצה. ובינתיים אני מחכה… כי בעיר הזו, תמיד מישהו יצטרך מישהו כמוני. גם אם כבר לאף אחד לא ברור למה...

תומר!

סליחה, זה חזק ממני.

בקיצור, מוזמנים להאזין, להגיב לנו, לשתף ותמיד כדאי לפרגן בלייק, אנחנו מבטיחים לשמור על הפרטיות שלכם.

מה קרה לפרטיות? המביט והמבט

סלח לנו אבינו, כי חטאנו: אנחנו מקרל ואנחנו מכורים (אוהבים אתכם, מקרל!)

כמה מהר אנחנו רצים אל הפתרון – אל הכוח שנוכל להתרפק עליו, שיחבק אותנו וייקח את כל הכאב. לפעמים הוא זורם מהמזרק אל הווריד, לפעמים מתמוסס על הלשון, אבל לעיתים קרובות – הוא מתחבא דווקא בכנסייה.

עמרי ותומר תופסים כוס חד"פ, מכינים לעצמם קפה דלוח ותופסים את מקומם במעגל הכיסאות. רגע הגמילה הגיע!

ראשון קם הפסיכואנליטיקאי קוסנזה, שעוד לא סיים לפרוק מהמפגש הקודם. הוא מתחיל בהבטחה שהפעם, יגיד משהו חדש – ואז חוזר על עצמו, כמעט עד המוות.

אלא שאז מצילה את המצב חנה פיקארד שמזדקפת על עומדה ופשוט קוטעת את שטף הדיבור. קוסנזה נפגע עד עמקי נשמתו אבל פיקארד נשבעת לו ביקר לה שהיה מדובר בתנועה לא רצונית ולה, אין שום אחריות על מה שקרה.

הרוחות התלהטו, ורשימת 12 הצעדים נתלשה מהקיר ובותרה לקרעים-קרעים. נראה היה שלא נותר עוד חוק עקבי ויציב אחד שיכול להציע פתרון לכולם.

רגע לפני שהמפגש כולו התפרק לו, צעקה ואן דר הובן: "עצרו!". כולם עמדו והביטו בה המומים, צווחות בקודש הקודשים? "ואולי, לכל אחד התמכרות משלו, הדורשת פתרון משלה?"

הם הביטו בה המומים לרגע, לקחו נשימה עמוקה ואז, פרצו כולם בצחוק מתגלגל, התחבקו וקראו - "אלי, תן לי את השלווה", וכו'.

אז בואו, תצטרפו. גם אתם רוצים ריפוי, לא? אז הצעד הראשון הוא להכיר בכך שאין לכם שליטה. אחר כך, עשו לייק ותנו בשיתוף (כי אין לכם שליטה). ולבסוף, העלו סרטון שלכם מודים – "שלום, גם אני מכור למקרל" – ואנחנו מבטיחים שנשיב בתגובה – "אנחנו אוהבים אותך."

עשו את הצעד וחיי שלווה ממתינים לכם.

מה קרה להתמכרות? מהווידוי לאובדן האחריות

חסר אינו יודע שובע.

...וגם כשיש לנו עוד, ועוד, ועוד... ככל שיש "עוד", כך יש משהו שאינו מסופק, אינו מסתפק, רוצה "עוד". אז אומנם, לעת עתה, הסתיימה לה סדרת פרקים על העוני, אבל הדיון שלנו במקרל לא הסתיים.

עם טעם מר בפה, וחור שואג בבטן, אי-אפשר שלא לשאול: האם החיים מוגשים לנו כמסעדת אכול כפי יכולתך? ואם כן, מי יקבע שהגיע הזמן להפסיק? תומר ועמרי מוצאים עצמם מול מזנון הבופה, ומתוך מבחר המנות שומעים את הקול הקטן הזה, שקורא ומפתה – עוד... עוד... עוד... האם גם הפעם נסתער בפה פעור? או שמה נעז ונשאל – מה קרה להתמכרות?

עוברים אל השולחן, עמרי ותומר לובשים את מיטב מחלצותיהם, מושכים זה עבור זה את הכיסא, מתיישבים ומניחים מטפחת בחיק. לאמוז בוש מגיע הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדוארד גלובר, מציע תשלובת ססגונית בין הפרשות ומזון מענג, עם נגיעות מרומזות של מיניות. כמעט שהלך לנו התיאבון (או שמא דווקא התגבר?), ואחריו מתקרב הפסיכואנליטיקאי דומניקו קוסנזה עם מצע של איטרציות: הביס הראשון היה התגלות של ממש, התחלת כל ההתחלות, ועם כל ביס זה היה בדיוק כמו הפעם הראשונה.

בצעד כמעט מועד, הסופר ויליאם בורוז פורץ אל השולחן, נושא מגוון צלחות בצבעים עזים: מיקרו-ספירות שקופות של עונג על קצהו של מזלג. התבקשנו למסור את השליטה לחלוטין, להתמסר ולצלול אל מסע מסחרר אחר המנה הבאה, שהוביל אותנו באופן מטלטל ומפתיע היישר אל זרועותיה התמנוניים של המדינה.

זה היה דווקא בקינוח שהחלטנו ללכת על קלאסיקה לא מתיימרת – לאקאן בפפיון, ככה פשוט, בלי הוד והדר. אבל איזו אינטרפטציה מהממת... איזה מרקם מתהווג! איזו הפרדה מסמנית בין טעמים.

חווינו תענוג אמיתי, צחקנו, בכינו, התרגשנו... רצינו עוד... כן! רצינו עוד! כי בשנייה שיצאנו מהמסעדה, הבטן התובענית שואגת, מקרקרת, אינה יודעת שובע... אז החלטנו להזמין גם אתכם, אתם יודעים שאתם רוצים את זה... גם אתם רוצים להיות חלק מהחבר'ה, מהמגניבים... לא תגידו לנו לא, נכון? אז בואו, מנה קטנה, רק טעימה אחת... זה משהו שמעולם לא חוויתם... כל שזה עולה לכם, רק לייק אחד קטן ושיתוף. ומבטיחים לכם – גם אתם תהיו מכורים.

מה קרה להתמכרות? למי נמכר המכור?

"יש ציבור גדול במדינת ישראל שקם הבוקר ולא שואל את עצמו מי ראש השב"כ, הוא שואל את עצמו - איך אני קונה קניות לפסח", כה אמר לפני כשבועיים אריה דרעי. אמר, חילק תלושי מזון, וחזר לספור את הכסף בוילה בספסופה. יש הנושאים את דגל העוני, אך למרבה הצער, דגל אי אפשר לאכול. את מי זה אמור לעניין, ועל מי מוטלת האחריות לעשות משהו?

עמרי ותומר מגיעים אל סוף המרדף בעקבות העוני ומצאו שם בעיקר בלאגן. כמו כל אימא טובה, מיד זעקנו במחאה "מי מתכוון לסדר את זה?!".

הראשונים להצביע על אחראים הם לא פחות משני ממזרים, אחים יריבים – מר סמית' ומר מארקס. הראשון מאשים את השכן, השני מחכה שהמערכת תתרסק מעצמה.

נפרדנו לשלום מהתאומים המשונים ופגשנו בטיפוס ממושקף וזחוח, אחד מילטון פרידמן. השאלה שלנו הצחיקה אותו מאוד. "מי אתם שתכריחו מישהו לטפל בעוני?", שאל. "השאלה האמיתית היא", צחקק, "מה אתם מתכוונים לעשות בקשר לזה?". התכוונו לשאול מה הוא מתכוון לעשות, אך הוא כבר נעלם, משאיר אחריו רק שלולית של נוזל משונה שטפטף עלינו מלמעלה...

הבלאגן מעולם לא נראה כה נוראי, ודרעי כבר עמד להצהיר בפעם המי-זוכר-כמה... כאשר משום מקום הופיע מר סקנלון, מנפנף בחוזה של עמותת ניקיון ומציע לנו כרטיס מועדון – רק לחתום פה פה ושם, וגם אנחנו יכולים להצטרף ליוזמת הניקיון החברתית הראשונה בהיסטוריה. "כי אולי השאלה," הוא מציע, "היא לא מי ייקח אחריות, אלא מה כולנו מוכנים יחד להצדיק, ובעיקר מה לא?"

ותומר ועמרי עומדים באמצע הבלאגן, מביטים סביב ושואלים – "ואולי אנחנו לא רוצים לפתור את בעיית העוני?" כי כרגע נראה שאין אף אחד שמוכן לממן את פתרון הבעיה. מימון אין, אבל מימונה? זה יש מספיק לכולם.

אז עד שנמצא מישהו שירים את הכפפה – בחייאת, תנו לנו בלייק ובשיתוף. אתם חייבים לנו לפחות את זה.

מה קרה לעוני? מה אנו חבים זה לזה?

נראה שאנו חיים בעידן בו השאלה "מה קרה לנו" הפכה למרכזית. מקרל, הפודקאסט ששואל "מה קרה ל...", פותח ומפרק שאלות מורכבות על מושגים שאנחנו משתמשים בהם וערכים שאנו מאמינים בהם מבלי לדעת תמיד מה הם אומרים, מה ההיסטוריה שלהם ואיך הם הגיעו לשימוש בשפה שלנו. הפודקאסט נשען על מקורות מתחומי ההיסטוריה, הפילוסופיה, הפסיכואנליזה ומדעי הרוח והחברה, כאשר כל פרק לוקח מושג נפוץ וקריטי לימינו אנו – בחברה בה אנו חיים היום – ובוחן אותו לעומק, מנקודות מבט שונות ובראי שאלות אתיות עכשוויות הרלוונטיות לחברה הישראלית ולמגמות עולמיות.

תומר לביא הוא תסריטאי, כותב, מתרגם, איש תוכן ומוסיקאי, בעל תואר בפילוסופיה ויהדות ומעריץ את ניטשה כמו שילדות בנות 12 מעריצות את מרגי.

עמרי אופק-לוזון הוא פסיכואנליטיקאי, ביבליותרפיסט, חבר בחברה הישראלית לפסיכואנליזה באסכולה הלאקאניאנית החדשה (GIEP), מתרגם ודוקטורנט לספרות אנגלית במדעי התרבות באוניברסיטת תל-אביב.

Mackerel Podcast

Shows