עמוק בחדר האפל, אנו לא רק צופים – אלא נצפים

בפרק הקודם עזבנו אתכם כך מול המסך, ניצבים מול ערימה של איברים מבותרים [תודה על זה ז'יז'ק!]. ואנחנו, היושבים בחשכה, מגששים ומחפשים אחר הפאלוס, אך ייתכן שמה שאנו מחפשים לא נמצא שם בחוץ, אלא הרחק הרחק מתחום המודע. אז שנצלול פנימה?

על הדרך, זהו את כל הציטוטים של גיבורי הקולנוע ששילבנו כאן, בימים שעוד היו גיבורים. בין הפותרים נכונה, יוגרל סירוס!

עמרי ותומר גוללים אחורה, אל המקום בו הפורנוגרפיה חדלה מלהיות סיפור. וגם מולבי מופיעה שוב, אבל עכשיו נשארת השאלה, האם המבט אכן גברי או נשי כאשר הוא נטול כל סובייקט, כשהאיבר מנותק מגוף קונקרטי? ["?You talking to me"] ואיך בכלל נכנס הלא מודע לכל הסיפור הזה, ומה הוא עושה לשאלת דימוי האישה בקולנוע? והאם זה בכלל דימוי?

אז זימנו את המומחה לענייני הלא מודע. פרויד מביא איתו את הגיבור האמיתי של תהליך הצפייה. האגו רוצה לקחת חלק סיפור, הוא רוצה, הוא מזדהה. בינתיים, הסופר-אגו, מחכה לנו בשקט מאחורי המסך. הוא מזכיר לנו שאחרי שהתענגנו, צחקנו, בכינו, שמחנו ונפלנו, גם נחווה את האומללות שלאחר-מעשה, את הרגע בו האחר אובד. ["The horror… the horror"].

לאקאן מתפרץ בדרמטיות ומנכיח מחדש את המסמן האבוד. הפורנו, הוא אומר סותם את האיווי בכך שהוא נותן לנו הכול כאן ועכשיו. אין חסר, אין יצירה ואז אנחנו נאלצים שוב לשאול, האם לאור כל זה, הפורנו הוא אכן בכלל אמנות?

אז היכן האישה בכל זה? אובייקט? דימוי? מסמן של האיווי של האחר הגדול? דבר אחד בטוח, כשהפורנו מצמצם הכול לאיבר, נמחק החסר ונמחק האיווי. אז אם פורנו איננו יצירה, ולא פנטזיה במובן המשחקי,
ואולי כבר איננו אפילו מדיום - אז מה הוא? מציאות? דימוי של מציאות?

ננסה יחד להבין האם אנו הצופים גיבורים רומנטיים, קורבנות טראגיים או בכלל שותפים לדבר עבירה. ואולי על הדרך להבין מה חסר לנו שם [כי  “There is no Spoon”], אבל איבר – בהחלט יש! אז הצטרפו אלינו, זרקו איזה לייק ושיתוף ואם יש כל תהיה, שאלה, ויכוח או נאצה ["I’ll Be Right Here"].

מה קרה לפורנוגרפיה? ללא סיפור, ללא גיבורים

מצלמות, סאונד, זקפה, רול – אקשן!

איזה בלגן, איזה בלגן... וכמה עוד בלגן אפשר שיהיה? אל תדאגו, הפרק הזה הולך לבלגן לכם את הראש.

בפרק הקודם, תומר ועמרי חזרו אל המבט הגברי [אה...] וגילו שם את האישה [חצופים] במבע האירוטי [יאללה יופי...] בקולנוע הקלאסי [יש את זה ביותר קלישאתי בבקשה?]. עם מולביי הם שוחחו על פלוצנטריזם [מי?!] ומצאו עצמם תקועים עם השאלה - מי האובייקט בכל הסלט המטריד [מה אתם משחקים אותה!] של הפורנו?

אבל מה קורה כשעוברים מסקרלט אוהרה אל פורנוגרפיה [מעבר מעבר...]? פתאום אנחנו מגלים הרבה סימני שאלה, שמונחים איפה שקודם לכן הבמאי והמפיק הציבו מבע קולנוע חד-משמעי [באמת?]. אז מה קורה שם... מעבר למבט... ואיפה נכנס הפאלוס לכל הסיפור? [נו באמת...]

פתאום, בלי שום התרעה, ז'יז'ק [אמאלה!!!] נכנס לתמונה [לא שמישהו הזמין אותו, כן?]. ז'יז'ק מביא עמו [כמו תמיד] דימויים גרפיים מטרידים שיוציאו לכם את החשק מפורנו לחודש שלם [או לפחות אנחנו מקווים, ואל תספרו לנו אם לא]. אבל גם הוא מציב בפנינו שאלה – איפה הפאלוס?! [לא נמאס לכם?]

מקלאסיקה לפרוורסיה, ממבע קולנועי למבט פולשני, תומר ועמרי יגלו – מי באמת מסורס בכל הסיפור הזה, ובאיזה אופן הסירוס פועל פה, ולומדים דבר או שניים נשיות. אה כן... וגם על מוצארט! [יש למישהו איזה קונצ'רטו מיותר?]

עשרת הראשונים שיעשו לייק יקבלו סימפוניה של תודה בתגובה.

מה קרה לפורנוגרפיה? איפה הפאלוס שלי?

**טוק, טוק, טוק**

"שלום גברת, הבנתי שיש לך פה סתימה".

"מקווה שהבאת את מפתח הצינורות הגדול..."

**וואו וואו, צ'יקה צ'יקה!**

כן, זה עדיין הסטריאוטיפ שלנו [שלכם? שלהם? אוף...] על הפורנוגרפיה. אבל בינינו, כמה שנים היא כבר לא נראית ככה? [תמיד עסוקים באיך היא נראית...] משהו בעולם הדימויים של התוכן הארוטי השתנה, כוחה של השפה מתנקז ממנו, משהו נותר עירום.

עמרי ותומר לוחצים על פליי [קליק], וממשיכים את הקלטת מהמקום בו הפסיקה בפעם האחרונה שנפרדנו [אי אפשר קצת להפריד ביניהם?]. מה קורה כשהפורנוגרפיה מתנתקת מהמסגרת הסיפורית והופכת לבליל של אקטים מפורשים ללא הקשר שאנו פשוט גוללים דרכם?

ואנדרווקן הוא הראשון שנפגוש בדרך וייקח אותנו צעד אחד קדימה [יד ביד, ולב בלב?]. מה שאנו מזהים בפורנוגרפיה מתחיל כבר בשפה שלנו היום [שלכם!]. כשהממד הסמנטי מפנה את מקומו יותר ויותר ל"אמיתי" [בדיונות בשקל! מי רוצה בדיונות בשקל!]. היומרה שלנו לתפוס את השפה כבעלת כוח מצווה [לא בקטע של עלייה לתורה, כן? תירגעו], שאם נקרא לדברים בשם "הנכון", המציאות תתוקן. האם זו הסיבה שההפשטה [הופה!] הזו מתרחשת גם בפורנוגרפיה? ומה זה עושה לנו?

עוד זה מדבר וסוזנה פאסונן כבר מכחכחת בגרונה [כולם לעצור, סוזנה מדברת!], מזכירה לנו שמה שפעם כלל עלילות מורכבות ופתלתלות, הצטמצם היום לכותרת קצרצרה. ואת כל הפנטזיה שלנו אנחנו מנקזים אליה. [אה...]

אך זה לא נגמר בדימויים עצמם, אלא גם באופן שבו אנו [אתם!] מתבוננים בהם. מולבי כבר תופסת את מקומה ומזכירה לנו שלפני הכול, יש שם אישה ואופי ההצגה שלה בקולנוע המודרני, הופך למעשה את העין לאיבר מיני [פרויד יגיד – איבר ארוגני]. אתם מדברים איתנו על פורנו, אבל למעשה – "המבט הגברי" הוא נחלתו של המדיום הקולנועי, נקודה. [היינו שמים סימן קריאה אבל... עם הפאליות לא מתעסקים! אופס...]

ואיך יוצאים מכל הפלונטר הזה? ניחשתם נכון, עם פרק נוסף! [אוי לא...] אבל למה לצאת כל כך מהר? [אתם באמת שואלים!?] יש משהו חמים ומחבק גם בתוך הפלונטר, לא ככה? [לברוח!!!] אז בואו, האזינו איתנו, תנו איזה לייק ושייר, אולי תיהנו כל כך שלא תרצו לצאת...

**וואו וואו, צ'יקה צ'יקה!**

מה קרה לפורנוגרפיה? מאירוטיקה בקולנוע לגופים ממוכנים

בין אם זה מסקרן אתכם, מדליק אתכם, אולי מגעיל ודוחה אתכם – הפורנוגרפיה הפכה להיות המוצר הנצרך הנפוץ ביותר ברחבי העולם... ורוב הסיכויים? שגם אתם הייתם, לפחות פעם אחת, צרכנים.

היא מלווה אותנו עוד מימי המערות ומאז שידענו ליצור, יצרנו זימה. והיום, הזימה עולה בסערה השמיימה – אל הענן. החוברות המקומטות והמצהיבות שהיו בעבר מוחבאות בקפידה מתחת למזרן המיטה, זמינות היום בקצות האצבעות. מה קורה היום לאל המפוקפק הזה, שאסור לדבר עליו, אך כולם עובדים? הנסתר והנגלה?

עמרי ותומר נועלים את הדלת, מסירים את האבק מעל הווידאו הישן ומתחקים אחר הנקודה הסינגולרית הזו, בה תמונות נעות הפכו לרכוש שניתן לצרוך בפרטיות ביתך. כדי להבין מה קרה לפורנוגרפיה, נצטרך להבין איזו מן חיה היא. עם תומס קולקה, נעלה לשאלה – האם הפורנוגרפיה היא בעצם אמנות קיטש?

לעתים קרובות בדיונים על נושא הפורנוגרפיה, דנים ביוצרים ובמשתתפים ועולות שאלות על ניצול והחפצה, אך לא פחות חשוב מכך לשאול: מה עושה הפורנוגרפיה לצופה? עם גיל כרוז, נניף את השלט ההרלדי שלנו וניקח את הגוף למסע פנטזיה קטן בימי האבירים, לצלילי שירת הסירנות של הפורנוגרפיה. מה יש במדיום הזה שגורם לסמלי לקרוס ומותיר אותנו מרודדים לאומללות גופנו?

וכמה אנשים בכלל צורכים פורנו? ובאיזה אופן? ומתי הופק סרט ה-Casting Couch הראשון בהיסטוריה? על השאלות הללו ועל עוד רבות אחרות ננסה להשיב בפרק הזה. אז יאללה, תשתובבו קצת איתנו, ואם באמת בא לכם לרגש, תנו איזה לייק ושייר, פרגנו.

קריאה נוספת:

תומס קולקה, "קיטש מהו?", עיון: רבעון פילוסופי ל"א 88-101 (1982)
לקריאה ברשת: https://www.jstor.org/stable/23349700 [https://www.jstor.org/stable/23349700?read-now=1&seq=2#page_scan_tab_contents]

Caroz, Gil. “Moments of Crisis”, NLS Congress 2015, Hurly-Burly 12.

מה קרה לפורנוגרפיה? שארית התום בארגזי קרטון

ב-22 למאי השנה, התפרסמה ב-Ynet רשימת 25 חופי הנודיסטים הטובים בעולם של CNN. שם דווח, כי חוף מצוקי דרגות בים המלח הוא אחד היעדים המומלצים ביותר. ברשימת CNN נכתב, "צופו בעירום במים החמים והמלוחים במיוחד של ים המלח, שמאפשרים ציפה יוצאת דופן, ומרחו על גופכם העירום בוץ שחור מרגיע ועשיר במינרלים, הכול בחוף סלעי ופראי על הגדה המערבית של ים המלח", לצד הערה קטנטנה, "ייתכן שזה המקום היחיד במזרח התיכון שבו תמצאו סובלנות כלשהי כלפי עירום בציבור".

סובלנות, זו מילה מעניינת ביותר. איפה ניתן למקם את הסובלנות הישראלית בשנת 2025? באיזו סובלנות מדובר? והאם הסובלנות הישראלית הזו, אם היא אכן קיימת, יודעת לעשות היטב עם המילה – "לא"?

עמרי ותומר יורדים מהבמה הקדמית (תודה לך גופמן, רק אל תגמור את המים החמים בבקשה) וממשיכים להתחקות אחר הפריצות (גופמן, בבקשה תסגור את הדלת כשאתה במקלחת... באמת...). ביציאה מאולם המופעים ממתין לנו שאטל ישירות אל חוף מצוקי דרגות, ומה שהולך שם... לא תאמינו. אבל פגשנו שם תיירת צרפתייה, הפסיכואנליטיקאית פרנסואז דולטו, אשר יד ביד מובילה אותנו לאורך החוף לשיחה קולחת אל שאלות מהותיות: מהם ערכים? למה אנחנו צריכים אותם בכלל? איך זה קשור במשפחה? באדם? והאדם נודיזם זה לכל אחד?

אך עמרי ותומר חשו באי-נוחות מסוימת (לא בגלל הערום, גופמן כבר שבר אותנו עם הבמה האחורית שלו), פשוט... אומנם הייתה כתבה ב-Ynet, מפרגנת והכול... אבל האם ייתכן וישראל לא אוהבת לחשוף את עצמה? אולי היא מעדיפה להצטנע? גם מפני האזרח? האם ייתכן שהגבול בין מהוגן לבין פריצות, הוא לא חקוק בסלע? אלא תלוי גם ביכולת שלנו, של כל אחד, לומר לא?

הרבה שאלות עלו, ודבר אחד בטוח – לא על כולן נקבל תשובות. הערב ירד, השמיים התקדרו, וזיקוקי הדינור מרחוק נראו... ולפתע תומר שואל – "תגיד עמרי, גופמן, זה לא מרגיש לכם קצת שישראל דומה לשלב הזה של ארגון מסיבת רווקים?"

נותרנו עם פיות פעורים, וגם אתם מוזמנים להשיל את השכבות מעליכם – רק אם תרצו כמובן – ולקפוץ אל המים המלוחים של הסובלנות הישראלית. מהרו לפני החקיקה הבאה של הקואליציה, שלא תאפשר לכם אפילו להתפשט במקלחת. גם אם אתם לא מסכימים.

מה קרה לפריצות? סירובה של נערה

"איכה הייתה לזונה קריה נאמנה"

אוי לנו כי שוברנו!

ידעו-נא כל יושבי עירנו: מגיפה נוראה מתפשטת ברחובותינו!
 פריצות, חוצפה ופורנוגרפיא רחמנא ליצלן פוגשים בכל.

קמח החכמים המצוינים עמרי ותומר דעיה"ק נתניא לתהות על קנקנה.

תניא, הלא לימדנו גופמן: כל החיים — הצגה אחת גדולה!
והנה שחקני השקר יצאו מן הבימה, והביאו לכולנו מחזות של תועבה!

ואליבא דלוינס — המבט, הוי המבט!!!
במקום לראות את פני הזולת כקדושה — הופכים אותו לראי פרוץ, למסך חשוף!

אנו מזמינים את הציבור הקדוש להיאסף למפגש כוח אדיר לעילוי נשמת הגאון החסיד יוחנן לקאן זצוקללה"ה ולזעןק כיצד היה הדבר שהפכה הפריצותשכל עין רואה בו, וכל אוזן שומעת עליו?

בברכת לייק ושער,

בית מדרש מקרעל

מה קרה לפריצות? געוואלד!

תלמיד: מורה נעלה, מדוע אינני מצליח להירדם עוד?

מורה: אולי זו השאלה שגורמת לך לנדודי שינה.

תלמיד: אתה מתעתע בי.

מורה: בהחלט, אך רק על מנת שתעתע בעצמך פחות.

תלמיד (מהמהם בהבנה): אז אין גורם.

מורה: האם כשאתה חותך בצל, זהו הבצל שבוכה?

תלמיד: ...

מורה: יופי, עכשיו לך לשטוף כלים.



ואכן, יש את סוגי הכאב שכל שאנו מבקשים מהם הוא רק מנוח. עם זאת, מרובם אנחנו דורשים הסבר. כפי שראינו, הכאב הוא חוויה מהותית לקיום, הוא מלווה אותנו בדיוק כמו פעימות הלב. ועדיין, בכל פעם שהוא צץ, אנחנו שואלים, שלא נאמר זועקים: למה?

עמרי ותומר תוהים בקול רם, מה לכאב ולסיבתיות? בתחתית הבור שחפרנו, גילינו יחד עם ידידנו הוותיק לאקאן שסיבתיות היא היחידה הקטנה ביותר. האם אנחנו עדיין תחת הצל של אריסטו וארבעת הסיבות שלו? האם אנו מצייתים למערכת מוסרית-משפטית שבנויה על תודעת גמול, או שמא אנו שבויים בנרטיב שדורש אשמה והודאה בה כדי להעניק תוקף לגאולה? ומה בין סיבתיות להסבר?

בדרך אל בטן האדמה של הכאב, חפירה אחר חפירה, פגשנו את הבודהה והקספה הערום ["איפה אתה חושב שאתה נמצא?! שים עליך משהו, בחייאת!"] מנהלים דיאלוג טורדני משהו. ממנו עולה שלכאב יש נוסחה מסודרת, אך האם זוהי סיבתיות? ומה בשאלות התלמיד מחולל את הכאב הרבה יותר מהתוכן שעומד מאחוריהן?

לאקאן מסיים לנשנש את ליטרת הבשר שלו, מכחכח בגרונו, ושואל בנימוס [שלא כדרכו]: "אהמ, חברים, אפשר אולי להציע משהו? על מה אתה מדבר קספה?". היה לו עוד הרבה מה לומר, אבל בשלב זה ראשו של הבודהה התפוצץ. לאקאן הביט בעיניו הכואבות של קספה הערום, דרכן ראה קספה את עצמו משתקף, ואת עיניו משתקפות בעיניו בהשתקפות – עד אינסוף, והצביע על כך שמעבר לראייה, שם נמצאת העין. סארטר דחק עצמו דרך חור המנעול, הבודהה עצם את עיניו כמעט עד הסוף וקספה... ובכן...

קיבלתם כאב ראש מכל זה? מצוין, עוד צעד. אז תנו לנו יד ותצטרפו אלינו? כי אם לא, התלמיד מבקש עזרה בשטיפת כלים. וכולנו יודעים מה עדיף – לשטוף כלים או לתת לנו לייק ושיתוף. ככה זה - כדי לקבל, צריך לתת. רק קספה, תלבש משהו בחייאת... שטיפת כלים בעירום אפילו סיינפלד לא מרשה.

מה קרה לכאב? לא, קסאפה

לעצום עיניים.

ניקח נשימה עמוקה.

ששששש.



מעגנים את הנשימה בעומק הבטן. והנה מופיעה מחשבה.

רגע לפני שניפרד ממנה ונחזור לנשימות, ניתן לה מקום...



עמרי ותומר מטים אוזן אל הקול הקורא מן המזרח, ובוחנים מקרוב את המושג החרוש ביותר בהגות הדתות הדהרמיות, הביץ' הנצחית: ה-קארמה.

מהי הקארמה אם לא מערכת התחשיבים להצדקת הכאב בעולם?

[פתחו יומני חשבונאות, זה הזמן לערוך רשימות זכות וחובה, טוב ורע, מה המאזן שלכם?]



האם הקארמה היא גורל בלתי ניתן לשינוי? [המשיח בוא יבוא!]

או אולי קריאה לאחריות אינסופית של הסובייקט? [שופנהאואר צועק – אתיקה!]



דרך סבך אופנישדות וסוטרות, נפצח את גלגוליה של הקארמה, נלמד איך צוברים אותה [יש לכם כרטיס חיוב?], איך שורפים אותה [זכיתם בלוטו?], ואיך נזירים עירומים כביום היוולדם קשורים לכל הסיפור [סמוטריץ' לא מרשה].



ועכשיו, רגע לפני שנחזור לנשימה, אל התרגול, אל הרגיעה בחיים, שלחו מחשבות על לייקים ופתחו את ברז השיתוף - הבטיחו לעצמכם גלגול נאה וגאולה מן העולם הבא. כאן ועכשיו. [נו!? איפה הלייק!?]

מה קרה לכאב? קארמה איז אה ביץ'

זה מתחיל עם יללות תנים ברקע.

שעות הלילה פולשות דרך הבגדים, קורעות את המעטפת, ומשתפשפות כנגד העור החשוף – צמרמורת אוחזת בהם, זה מתקרב. הם רוצים שזה יתקרב. הם עצמם שואפים לשם... לנקודה הזו מעבר... אל המקום הזה שבו יש "יותר מדי"... מה כל כך מפתה ב"יותר מדי" הזה?

תומר ועמרי ממשיכים בדרך אחר הדחוי, אבל הפעם מהנקודה ההופכית – הדחוי שהופך למבוקש, למה ששואפים אליו, לנקודה שמאפשרת משהו אחר. "To boldly go where no one has gone before"!

אז קראנו לאורן בן יוסף שיחזור וינחה אותנו במסלול המוליך אל מעבר לאילוסטרציה, אל הסבל או הכאב ששועטים אליו בהתלהבות! נראה שיש משהו בחוויה הזו, של מה שאי אפשר לשאתו, דבר-מה שמרומם אותנו, שמאפשר לגעת בנשגב.

דפיקות על הדלת, חלונות רועדים, טלוויזיות מרצדות, רעשים בלתי-נסבלים, והאוזניים... העיניים... זה סרט אימה או מציאות? למה אנחנו כל כך נמשכים אל הכאב שאנחנו מסבים לעצמנו? ולמה האדם מסב כל כך הרבה כאב לסובבים אותו, לאחרים וגם לאחרות של עולם החי, ואולי אף העולם עצמו...?

עם סוזן סונטג ננסה ללמוד משהו על הכאב של אחרים, על הסבל שאנו גורמים לאחרים, ועל ההתענגות הכרוכה בכך בנו. מה לצמחונות וטבעונות ולשאלת הכאב? ומה בנוגע לעולם, לאקולוגיה, לשמירה על העולם? האם גם בזה יש משהו מה"יותר מדי"? ואיך זה קשור ביצירה?

מבין פיסות האומנות, המוזיקה הקשה, סרטי האימה, והרגעים הללו שמצמררים אותנו עד לשד עצמותנו אורן מוביל אותנו צעד אחד מעבר – אל מחוץ להבנה, האידיאולוגיה והאני – אל גלקסיות רחוקות, סאונד צורם, בחירות קולינריות ומשאלה קטנה אחת של ילד – ננסה לצלול אל מופע של כאב שאנו כמעט לא מדברים עליו, אבל חווים, מחפשים ואולי... יוצרים עמו מדי יום.

ממשיכים ללכת אל עבר הלא-נודע, ומזמינים אתכם להצטרף אלינו ולהיות מופתעים... ואם לא קופץ עליכם איזה משהו מתוך המסך שגורם לכם לצרוח באימה – אז תביאו לייק ואיזה שיתוף, מה... זה כואב לכם?

מה קרה לכאב? בין הבנה, שליטה ויצירה (עם אורן בן יוסף)

[דפיקה על הדלת]

שלום!

כנס, כנס. שב. כרטיס בבקשה.

שלום דוקטור, אני רק –

קודם כל כרטיס.

לעמרי ותומר עוד לא כאב מספיק, אז הם החליטו להעמיק חפור מהטראומה, הישר אל הכאב הגולמי. מהי התחושה הזו, שאנחנו חווים בעומק הגוף והנפש, שנראה שלעתים הופכת להיות הקיום כולו? להבין איך בדיוק חשים אותו, אולי מספר לא מעט לרופאים – אבל לעצמנו? מעט מאוד. אז החלטנו לבחון את מהות הכאב דרך שני הוגים – ועוד שלושה.

"כואב לך משהו?"
הוא שואל, ככה, בלי להרים מבט. אבל אין לך מושג מה להגיד. זה לא בדיוק איפה, זה שאני מאז לא מפסיק להרגיש את הכאב הזה. זה כמו שאמר היידגר, דוקטור – יש שם פצע בהוויה. קרע.

"אני לא מבין... פצע, קרע, לוחץ... על מה אתה מדבר?" כי זו לא שאלה של "איפה". והכאב הוא לא אירוע, הוא מצב מתמשך. כמו שולחן שפתאום לוחץ עליך, בלי שנגעת בו. אמרנו את זה לרופא, אבל הוא לא ממש הבין – מה לעשות, לא קרא את ראסל.

והכאב הזה – הוא לא לבד. הוא נלמד. הגוף למד אותו. התרגל לשבת נכון, ללכת נכון, לדבר בשקט, להיראות חזק. והכאב, במקום להתפרץ, התארגן. עד שהפך לטבע. אבל הרופא גם לא קרא בורדייה, אז גם פה אין ישועה.

אין לזה מילה.
כי כמו שכתב בארת. ברגע שזה קורה, נבין את העובדה הבלתי נסבלת – אותו הדבר שמכאיב לנו, בין אם אנחנו חשים אותו או לא, הוא המקום בו אנחנו פוגעים באחרים.

לא, זה...

כואב לך משהו? תזדרז בבקשה, יש הרבה בתור.

אני מנסה פשוט, זה לא כזה פשוט.

אז מה מפריע לך? מה כואב?

זו תחושה לא ברורה, זה לא... זה התחיל אולי בכאב, אבל זה יותר כמו... נוכחות בזו.

נוכחות? לא מבין. מה נוכח? מר... ראסל, כן? מה הבעיה?

הכול התחיל בגלל שולחן דוקטור, ראיתי אותו, חשתי אותו, פתאום זה לוחץ.

שולחן?

כן דוקטור, שולחן.

אני לא מבין, הנה, זה שולחן. מה שאני נוגע בו. כזה?

לא דוקטור, לא השולחן הזה... זה גם לא השולחן עצמו... זה משהו לוחץ.

לוחץ? איפה?

הדיון של תומר ועמרי בדחויים ממשיך, הפעם מדברים על כאב – האם אנחנו דוחים את הכאב מעלינו? ומה זה עושה לנו? איזו מן חברה או תרבות אנחנו הופכים להיות כאשר הכאב שלנו, וגם הכאב של אחרים, דהוי, מושתק, מורדם. אה כן, וגם שופנהאואר יהיה, אז כבר מובטח שיהיה כיף.

אז בואו, צאו מהאדישות, הקשיבו, שתפו, תנו בלייק.

לא נרדמים בשמירה.

מה קרה לכאב? מהפלסטר החברתי לפצע בהוויה

נראה שאנו חיים בעידן בו השאלה "מה קרה לנו" הפכה למרכזית. מקרל, הפודקאסט ששואל "מה קרה ל...", פותח ומפרק שאלות מורכבות על מושגים שאנחנו משתמשים בהם וערכים שאנו מאמינים בהם מבלי לדעת תמיד מה הם אומרים, מה ההיסטוריה שלהם ואיך הם הגיעו לשימוש בשפה שלנו. הפודקאסט נשען על מקורות מתחומי ההיסטוריה, הפילוסופיה, הפסיכואנליזה ומדעי הרוח והחברה, כאשר כל פרק לוקח מושג נפוץ וקריטי לימינו אנו – בחברה בה אנו חיים היום – ובוחן אותו לעומק, מנקודות מבט שונות ובראי שאלות אתיות עכשוויות הרלוונטיות לחברה הישראלית ולמגמות עולמיות.

תומר לביא הוא תסריטאי, כותב, מתרגם, איש תוכן ומוסיקאי, בעל תואר בפילוסופיה ויהדות ומעריץ את ניטשה כמו שילדות בנות 12 מעריצות את מרגי.

עמרי אופק-לוזון הוא פסיכואנליטיקאי, ביבליותרפיסט, חבר בחברה הישראלית לפסיכואנליזה באסכולה הלאקאניאנית החדשה (GIEP), מתרגם ודוקטורנט לספרות אנגלית במדעי התרבות באוניברסיטת תל-אביב.

Mackerel Podcast

Shows