חזרנו

ואנחנו כועסים, אבל מה זה כועסים!

למה? כי למרבה האירוניה בדיוק כשהעמקנו את הדיון ב"זכות להיעזב לנפשך", נראה שנפשנו לא נעזבת לרגע. רצף החיים שוב ושוב נקטע, שירת הסירנות מסיטה אותנו ממסלולנו ואנחנו נזכרים – יש לי גוף, והוא פגיע. אז איך פועלים כשאנחנו יוצאים מתוך עצמנו שוב ושוב בעל כורחנו?

הפעם, עמרי ותומר מגייסים את האמנות כדי לחפש תשובות. הם לובשים את מיטב מחלצותיהם, מפדרים את הלחיים ושמים פעמיהם אל תערוכה של פרנסיס בייקון. שם, כבר מחכה להם דידייה אנזיה, מצחצח את שעון הכיס שלו. מאוד מהר הם מבינים, אלו דווקא פניהם המשתקפות על הזכוכית המכסה את הציור שהופכים את מעשה האמנות למבעית באמת.

אל הגלריה נכנס אביגדור המאירי, ומאלץ אותנו להישיר מבט אל הזוועה הזו. לזכור שלאורגזמת המלחמה יש מחיר, דורש שנכיר בו. שם, מעבר לאסתטיקה, מעבר למעטה היופי, מתחת להגנות, המעטפות, מעבר לנראה – שם אנו נתקלים בבלתי נסבל, במבט המביט בך, חושף אותך, ונפלטת זעקה.

ומה הלאה? איך ממשיכים מכאן?

בתור התחלה, מאזינים, מדברים, ממשיכים את השיח, גם כשנראה שצלילי היירוטים משתיקים את הכול. ואם אפשר לזרוק לנו גם איזה לייק או שיתוף, אז למה לא?

מה קרה לפרטיות? מעבר לאסתטיקה

בית המשפט!

תיק מס' 0000063: המדינה נ' פלוני, דברי ההגנה?

תודה כבוד השופט! הדיון היום לא עוסק בגניבה של ממון, זהו השקט עצמו שנשדד. לא אל הבית התפרצו, אלא אל נפשו של אדם. כי אם הכול מתועד, מה נשאר מאיתנו אם לא רק חלון ראווה?

עמרי ותומר ינסו לספר לכם כאן שזה עניין היסטורי דיאלקטי, אבל זה לא נגמר שם – הם ינסו להעלות לשאלה האם פרטיות בכלל הייתה אי פעם חשובה לנו! עד התביעה הראשון יהיה לא פחות ולא יותר – נח: צדיק, צדיק, אבל בדורותיו.

אבל הוא לא היחיד שזומן מהתנ"ך כדי לדבר בשבח הפרטיות. עוד לפני שהספיק להתכסות ולהתנער מההנגאובר, עולה אל הדוכן גם בלעם עם תמיכה בלתי צפויה מחז"ל ויש לו מילה טובה לזרוק על עם הנצח, ואולי גם על חדר השירותים של תומר...?

ולבסוף, עדים מומחים שהוטסו למטרות הליך זה מארה"ב - סמואל וורן ולואיס ברנדייס יספרו לנו על "הזכות להיעזב לנפשך" וייקחו אותנו אל הימים הראשונים בהם הזכות לפרטיות החלה ללכת לבד.

ואיך קטגוריות בפורנו קשורות לכל התסבוכת הזו? והאם בכלל ניתן באמת לתבוע את עלבוננו? מילולית, לתבוע אותו? אז שתפו אותנו, תנו בלייק ואם נחה עליכם רוח הנדיבות ובא לכם תכנים שווים, תמכו בנו בפטריאון. כי כשזה מה שקורה לפרטיות, מה נשאר לשמור לעצמנו?

כל כך הרבה שאלות ורק פרק אחד קטן. איך הוא יכול על כל זה?

מה קרה לפרטיות? כשהחוק מציץ מהחלון

כמה אנחנו שומרים על עצמנו היום. אנחנו קנאים לכבודנו וזהותנו, בוחרים את מילותינו בקפדנות, שומרים על ערנות מתמדת פן נגלה ש"אנחנו המוצר", אבל כשזה מגיע לפרטיות שלנו? נראה שהפכנו לתחנת רכבת. עמרי ותומר חובשים כובעים, לובשים מעיל ארוך ועוברים לשחור לבן. כי כדי להבין מה קרה לפרטיות, נדרשת חקירה, והאמת לא בהכרח נעימה.

פנים. משרד חקירות. לילה

במשרד מאובק ואפלולי יושבים עמרי ותומר, הם נראים מדוכדכים. תומר מדליק סיגריה, שובר קיר רביעי ומפטיר: "העיר הזו... היא לא ישנה, היא רק עוצמת עין אחת כדי שלא תוכל לראות מה עושה השנייה. מדרכות הרחוב ספוגות בשקרים, ורק אורות הניאון מאירים את הדברים שהסתרנו בחושך.ובלילה כזה בדיוק היא נכנסה, עם המבט הזה, של אחת שפגשה את החושך הזה מקרוב. לך תדע, אולי אפילו חוללה אותו". עמרי מביט בו ומשיב "תומר, אתה עובר שבץ? שאזמין אמבולנס?".

למזלנו, בשלב מוקדם הגיע אלינו רמז מהמודיע שלנו (ושל העולם כולו?), אדוארד סנודן, שסיפר לנו שבעצם כולנו לקחנו חלק בסיפור הזה. הרמז הוביל אותנו אל החשוד הראשון בחקירתנו: סארטר. תפסנו את הצפרדעון הסוטה הזה על חם מתבונן מבעד לחור המנעול. לאימתנו, אמנם, גילינו שזה לא היה הוא שם בכלל, אלא רק פעולה טהורה של מבט ללא אני אחדותי שיודע על כך דבר.

הבנו שמוטב לנו לצעוד בזהירות. סארטר הנמלט השאיר אחריו פנקס ובו כתוב "הביצה, הערב, 20:30, תגיע לבד". הגענו לשם בדיוק כדי לתפוס את נרקיסוס, שנייה לפני שנפל אל תוך המים. "למה עשית את זה?", שאלנו את אקו, "קנית לו ביטוח חיים על שמך?", "האם זו קשירת קשר?".

"עצרו!", נשמעה זעקה לפתע מבין השיחים. לאקאן הגיח, מנער עלים מחליפתו המסוגננת, "זה היה ניסיון התאבדות! אחרי הכול, ברגע שהתבוננו בו, צמצמנו אותו לבושה בלבד. זה היה בלתי נסבל עבורו!".

החקירה הזו רק נעשית משונה יותר מרגע לרגע. עוד לילה, עוד תיק סגור למחצה. ובינתיים אני מחכה… כי בעיר הזו, תמיד מישהו יצטרך מישהו כמוני. גם אם כבר לאף אחד לא ברור למה...

תומר!

סליחה, זה חזק ממני.

בקיצור, מוזמנים להאזין, להגיב לנו, לשתף ותמיד כדאי לפרגן בלייק, אנחנו מבטיחים לשמור על הפרטיות שלכם.

מה קרה לפרטיות? המביט והמבט

סלח לנו אבינו, כי חטאנו: אנחנו מקרל ואנחנו מכורים (אוהבים אתכם, מקרל!)

כמה מהר אנחנו רצים אל הפתרון – אל הכוח שנוכל להתרפק עליו, שיחבק אותנו וייקח את כל הכאב. לפעמים הוא זורם מהמזרק אל הווריד, לפעמים מתמוסס על הלשון, אבל לעיתים קרובות – הוא מתחבא דווקא בכנסייה.

עמרי ותומר תופסים כוס חד"פ, מכינים לעצמם קפה דלוח ותופסים את מקומם במעגל הכיסאות. רגע הגמילה הגיע!

ראשון קם הפסיכואנליטיקאי קוסנזה, שעוד לא סיים לפרוק מהמפגש הקודם. הוא מתחיל בהבטחה שהפעם, יגיד משהו חדש – ואז חוזר על עצמו, כמעט עד המוות.

אלא שאז מצילה את המצב חנה פיקארד שמזדקפת על עומדה ופשוט קוטעת את שטף הדיבור. קוסנזה נפגע עד עמקי נשמתו אבל פיקארד נשבעת לו ביקר לה שהיה מדובר בתנועה לא רצונית ולה, אין שום אחריות על מה שקרה.

הרוחות התלהטו, ורשימת 12 הצעדים נתלשה מהקיר ובותרה לקרעים-קרעים. נראה היה שלא נותר עוד חוק עקבי ויציב אחד שיכול להציע פתרון לכולם.

רגע לפני שהמפגש כולו התפרק לו, צעקה ואן דר הובן: "עצרו!". כולם עמדו והביטו בה המומים, צווחות בקודש הקודשים? "ואולי, לכל אחד התמכרות משלו, הדורשת פתרון משלה?"

הם הביטו בה המומים לרגע, לקחו נשימה עמוקה ואז, פרצו כולם בצחוק מתגלגל, התחבקו וקראו - "אלי, תן לי את השלווה", וכו'.

אז בואו, תצטרפו. גם אתם רוצים ריפוי, לא? אז הצעד הראשון הוא להכיר בכך שאין לכם שליטה. אחר כך, עשו לייק ותנו בשיתוף (כי אין לכם שליטה). ולבסוף, העלו סרטון שלכם מודים – "שלום, גם אני מכור למקרל" – ואנחנו מבטיחים שנשיב בתגובה – "אנחנו אוהבים אותך."

עשו את הצעד וחיי שלווה ממתינים לכם.

מה קרה להתמכרות? מהווידוי לאובדן האחריות

חסר אינו יודע שובע.

...וגם כשיש לנו עוד, ועוד, ועוד... ככל שיש "עוד", כך יש משהו שאינו מסופק, אינו מסתפק, רוצה "עוד". אז אומנם, לעת עתה, הסתיימה לה סדרת פרקים על העוני, אבל הדיון שלנו במקרל לא הסתיים.

עם טעם מר בפה, וחור שואג בבטן, אי-אפשר שלא לשאול: האם החיים מוגשים לנו כמסעדת אכול כפי יכולתך? ואם כן, מי יקבע שהגיע הזמן להפסיק? תומר ועמרי מוצאים עצמם מול מזנון הבופה, ומתוך מבחר המנות שומעים את הקול הקטן הזה, שקורא ומפתה – עוד... עוד... עוד... האם גם הפעם נסתער בפה פעור? או שמה נעז ונשאל – מה קרה להתמכרות?

עוברים אל השולחן, עמרי ותומר לובשים את מיטב מחלצותיהם, מושכים זה עבור זה את הכיסא, מתיישבים ומניחים מטפחת בחיק. לאמוז בוש מגיע הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדוארד גלובר, מציע תשלובת ססגונית בין הפרשות ומזון מענג, עם נגיעות מרומזות של מיניות. כמעט שהלך לנו התיאבון (או שמא דווקא התגבר?), ואחריו מתקרב הפסיכואנליטיקאי דומניקו קוסנזה עם מצע של איטרציות: הביס הראשון היה התגלות של ממש, התחלת כל ההתחלות, ועם כל ביס זה היה בדיוק כמו הפעם הראשונה.

בצעד כמעט מועד, הסופר ויליאם בורוז פורץ אל השולחן, נושא מגוון צלחות בצבעים עזים: מיקרו-ספירות שקופות של עונג על קצהו של מזלג. התבקשנו למסור את השליטה לחלוטין, להתמסר ולצלול אל מסע מסחרר אחר המנה הבאה, שהוביל אותנו באופן מטלטל ומפתיע היישר אל זרועותיה התמנוניים של המדינה.

זה היה דווקא בקינוח שהחלטנו ללכת על קלאסיקה לא מתיימרת – לאקאן בפפיון, ככה פשוט, בלי הוד והדר. אבל איזו אינטרפטציה מהממת... איזה מרקם מתהווג! איזו הפרדה מסמנית בין טעמים.

חווינו תענוג אמיתי, צחקנו, בכינו, התרגשנו... רצינו עוד... כן! רצינו עוד! כי בשנייה שיצאנו מהמסעדה, הבטן התובענית שואגת, מקרקרת, אינה יודעת שובע... אז החלטנו להזמין גם אתכם, אתם יודעים שאתם רוצים את זה... גם אתם רוצים להיות חלק מהחבר'ה, מהמגניבים... לא תגידו לנו לא, נכון? אז בואו, מנה קטנה, רק טעימה אחת... זה משהו שמעולם לא חוויתם... כל שזה עולה לכם, רק לייק אחד קטן ושיתוף. ומבטיחים לכם – גם אתם תהיו מכורים.

מה קרה להתמכרות? למי נמכר המכור?

"יש ציבור גדול במדינת ישראל שקם הבוקר ולא שואל את עצמו מי ראש השב"כ, הוא שואל את עצמו - איך אני קונה קניות לפסח", כה אמר לפני כשבועיים אריה דרעי. אמר, חילק תלושי מזון, וחזר לספור את הכסף בוילה בספסופה. יש הנושאים את דגל העוני, אך למרבה הצער, דגל אי אפשר לאכול. את מי זה אמור לעניין, ועל מי מוטלת האחריות לעשות משהו?

עמרי ותומר מגיעים אל סוף המרדף בעקבות העוני ומצאו שם בעיקר בלאגן. כמו כל אימא טובה, מיד זעקנו במחאה "מי מתכוון לסדר את זה?!".

הראשונים להצביע על אחראים הם לא פחות משני ממזרים, אחים יריבים – מר סמית' ומר מארקס. הראשון מאשים את השכן, השני מחכה שהמערכת תתרסק מעצמה.

נפרדנו לשלום מהתאומים המשונים ופגשנו בטיפוס ממושקף וזחוח, אחד מילטון פרידמן. השאלה שלנו הצחיקה אותו מאוד. "מי אתם שתכריחו מישהו לטפל בעוני?", שאל. "השאלה האמיתית היא", צחקק, "מה אתם מתכוונים לעשות בקשר לזה?". התכוונו לשאול מה הוא מתכוון לעשות, אך הוא כבר נעלם, משאיר אחריו רק שלולית של נוזל משונה שטפטף עלינו מלמעלה...

הבלאגן מעולם לא נראה כה נוראי, ודרעי כבר עמד להצהיר בפעם המי-זוכר-כמה... כאשר משום מקום הופיע מר סקנלון, מנפנף בחוזה של עמותת ניקיון ומציע לנו כרטיס מועדון – רק לחתום פה פה ושם, וגם אנחנו יכולים להצטרף ליוזמת הניקיון החברתית הראשונה בהיסטוריה. "כי אולי השאלה," הוא מציע, "היא לא מי ייקח אחריות, אלא מה כולנו מוכנים יחד להצדיק, ובעיקר מה לא?"

ותומר ועמרי עומדים באמצע הבלאגן, מביטים סביב ושואלים – "ואולי אנחנו לא רוצים לפתור את בעיית העוני?" כי כרגע נראה שאין אף אחד שמוכן לממן את פתרון הבעיה. מימון אין, אבל מימונה? זה יש מספיק לכולם.

אז עד שנמצא מישהו שירים את הכפפה – בחייאת, תנו לנו בלייק ובשיתוף. אתם חייבים לנו לפחות את זה.

מה קרה לעוני? מה אנו חבים זה לזה?

נתחיל בווידוי קטן ונחוץ - ייתכן שיצאנו קצת טיזרים.

בפרק הקודם, הכרזנו שנבין את העוני, התחלנו לעשות צעדים ראשונים ואז – השארנו אתכם לשבת על הגדר. ועוד איזו גדר! ה-גדר ששם האדם הראשון שהבין שיש כזה דבר "שלי", הגדר שהתחילה את הכול! אז מהרגע שהעוני בא לעולם – מה קרה לו?

עמרי ותומר לא מבזבזים עוד רגע מיותר, קופצים שוב אל מכונת הזמן, חובשים כובע אלומיניום (להגנה מהדיפ-סטייט), ומכוונים את החוגה אל שחר המהפכה התעשייתית. ננחת יחד היישר בזירת אגרוף ונצפה בקרב ראש בראש – סמית' (בפינה השחורה) נגד מארקס (בפינה האדומה, אלא מה?). מי מהם ימצא את האחראים האמיתיים לעוני?

רגע לפני שנוחתת המהלומה הניצחת, נישאב בחזרה אל תנועתו המתמדת של הזמן ונבקר את קופרניקוס בחדר העבודה. קופרניקוס יספר לנו בתסכול שהמהפכה הקופרניקאית בכלל הייתה רק פרויקט צד, ויספר לנו כמה סודות מרתקים על העוני, ועל סוגיו הרבים והמגוונים.

ובכלל, בתקופה היסטורית שבה אחד מהאנשים העשירים בעולם, ומנהיג העולם החופשי (איך לעזאזל זה קורה פעמיים?!), לא מסוגל להרכיב משפט תקין בשפת האם שלו – מה באמת אפשר לומר על העוני?

אז קדימה, צאו איתנו לסיבוב בשכונות האמיתיות של העולם החופשי, שם תגלו ש - "זו לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני / ויש בה ילדים כמוך וכמוני", וגם הם "לא אוכלים חצץ ולא שותים בנזין", אבל לפעמים... במצבים מסובכים מאוד, גם אם יש סביב מלא מלא אוכל, יש שמעדיפים למות ברעב.

כל כך הרבה עוני... האם יש כאן בכלל בחירה?

מה קרה לעוני? היד הנעלמה והירושה הקופרניקאית

אם עוני היה סרט מד"ב... איך הוא היה נראה? עמרי ותומר צוללים אל הבור הפעור, הבלתי-נגמר, של העוני במארג הקיום החברתי.

פרק א': בצי החללי של איגוד בעלי הקרקעות במאדים, התייצב הקדט אמסלם וזעק: "ראיתי בהפגנה הרבה דברים מנצנצים, אחרי זה הבנתי שזה שעוני הרולקס של כל המפגינים שם. בואו תראו כמה מרצדסים יש שם!". הקדט צחצח את שעון הקרטייה שלו, ספר בראשו את משכורתו – אשר מתוך תפקידו עולה על פי 13 מקו העוני של מחוסרי הקרקעות – טפח לעצמו על שכמו והרגיש גבר.

פרק ב': עם גלימה אפרפרה וכיסוי ראש אופנתי, הקצין אוגוסטינוס המהולל נכנס אל ההיכל, אחריו שובל כמרים שתקנים בראש מורכן. תחילה האשים את החוטא, לאחר מכן את היהודי, ובסופו של דבר הציע רפורמה ששמטה את לסתותיהם של הנוכחים עד אחרון הוואזירים – "העוני הוא..." [אלוהי הדתות כולן נחרדו ואוגוסטינוס חייך מדושן].

פרק ג': עם פאה נוכרית מפודרת, מפקד המחאה החילונית במושבה פסטילוס 5 הרים מבטו אל עבר השמיים – "Engage’!" הוא צעק, אך אף אחד לא רץ לפעולה. את ילדיו הוא השאיר בידי אחרים, הכול למען המטרה, שזיהה ראשון את אותו ממזר חלוץ שהחליט להניח גדרות ועל הדרך – בטעות גמורה – הקים את החברה הראשונה. רוסו לא בחל באמצעים, ואת גופתו עדיין מחפשים, אך העניים... עדיין מנושלי קרקעות.

פרק ד': בפרקו האחרון של המסע, בלבוש מסוגנן שלא נראה כדוגמתו, לאקאן העיר את מתי צרפת בקולו הניחר כשהכריז – האחר הגדול? שכחו מזה, הוא לא קיים, אך הוא עדיין משפיע. הייתכן שהיבט נוסף של עוני מסתתר לו דווקא באינטימי ביותר? במוזר ביותר?

קריינות על רקע הכתוביות: אבל זה לא היה מד"ב, זה לא היה חלום. תומר ועמרי פתאום התעוררו, נתונים מזוויעים זועקים מדפי העיתון, ממשלה צווחנית גונבת כספי אזרחים, מחאה שלמה שנקברת תחת ערמות של ספינים, ובסמטאות החשוכות, עם מקררים ריקים, ניצבים כ-25% מאזרחי ישראל, תוהים אם אי-פעם נגיע אליהם. ואולי כדאי שנגיע אליהם... לפני שהם, או אפילו זה, העוני, יגיע אלינו...

מה קרה לעוני? חטא או גזירה?

הפלא ופלא – אחרי מעל למאה שנות סכסוך, לפתע פתאום כולם מתחילים להגר מרצון.

אולי זה משהו במים, אולי באוויר, אולי ברוח? ואולי זה הרצון עצמו שהשתנה? כי גם בתוכנו יש רצון מתמיד לסלק משהו, לדחות אויב פנימי כזה, שהוא חלק מאיתנו ובוצזמני קיומו בלתי נסבל. כיצד מתמקמים אנו, שמשפחותינו הגיעו ממדינות ערב, כיהודים בישראל? כיצד אנו חיים עם האויב שבתוכנו?

אל עמרי ותומר מצטרף המשורר, הסופר וחוקר התרבות והשפה הערבית-יהודית, אלמוג בהר, שייקח אותנו למסע מרתק אל שורשיה של התרבות היהודית-ערבית. הוא מתחיל בדיוק היכן שעזבנו אתכם בפעם האחרונה, בעולם המוסלמי של המאה ה-10 לספירה, אבל שם הסיור שלנו רק יתחיל.

מימי הביניים, דרך הקולוניאליזם המוקדם ועד לימינו ננסה להבין את מקומה של השפה הערבית וההגות האיסלמית בחייהם של היהודים לאורך כל תולדות הקהילה.

בדרך, נגלה שממש בכל תקופה ובכל מיקום, מבבל ועד מרוקו, היהודים דיברו במספר שפות. האם התקופה הנוכחית בה היהודי הוא חד-שפתי, היא ייחודית בהיסטוריה?

נתחקה יחד עם אלמוג, לאורך הקו המוביל מעולם דובר ערבית אל עולם בו הערבית והערביות מוקצים מחמת מיאוס ונבחן באילו דרכים השפה הערבית עוד נותרה לגיטימית בהקשר הישראלי. ומה הקשר בין מזרחיות למזרחנות?

אלו רק חלק מהשאלות שדרכן ילווה אותנו אלמוג בפרק שחותם את סאגת המזרחיות שלנו במקרל.

אז קדימה, בלי להתבייש, כי התביישנו מספיק – הצטרפו אלינו. והכי חשוב, ספרו לנו מה חשבתם, איך חוויתן את הפרק ובכלל, פשוט ספרו, פשוט דברו, בכל שפה שרק תהיה.

הכול, רק לא שתיקה.

מה קרה לערבים היהודים? (עם אלמוג בהר)

"וְלֹא הָיָה יוֹנֵק מֵאִמּוֹ שֶׁבְּצִירֶיהָ אֲחוּזָה / וְיֹאמַר לָהּ, בְּטֶרֶם לְשׁוֹנוֹ דַּבֵּר יָדְעָה:/ מִמֶּנִּי לֹא תִּרְאִי אֶלָּא כְּאֵב וּדְאָבָה."

אם נפתח את ספרי ההיסטוריה של בתי-הספר, ייתכן ונסיק שכל ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם מסתכמת בדבר אחד - רדיפות. האומנם?

"שנים חולפות ואני מצפה לשבור כבליי (אזיקים),/ לרסק את הסורגים,/ אך אני חוששת מהצל שלי , הראי שלי, מעונש המרי."

עד כמה זה משקף את המציאות שאפיינה את תור הזהב של ספרד המוסלמית? כפי שראינו בפרק הקודם – התמונה מורכבת בהרבה. אבל הרדיפות נשארות בתודעה ואם רודפים אחרינו - אנחנו בורחים, בורחים מהמקור, בורחים מתרבות המוצא... אולי קצת בורחים מעצמנו?

"הִתְיַצְּבָה נֶגְדִי הַדֶּרֶךְ. אלוּוַאס, הָרָיו הִגִּיחוּ."

עמרי ותומר ממשיכים את המסע אל שורשיה של יהדות ספרד והפעם, מספרי השירה אל הסימפוזיונים הפילוסופיים הבין-דתיים של התקופה. זוהי תקופה של מתח בין תרבותי, אך גם של דיאלוג מתמשך, של ניסיון להבין את עצמנו דרך דתות הסובבים אותנו, אך גם מאבק עיקש לשמור על ייחודיות.

נעשה היכרות הדרגתית וזהירה (אל תדאגו, ממש מרחוק) עם תנועת המועת'זילה האסלאמית ועם ר' סעדיה גאון שמשתמש בתוצריה כדי להוכיח את קדמוניות העולם.

"בבנייתו של האדם הפלסטיני שלא על בסיס הסיסמה "ח'ייבר ח'ייבר, יהודים", כי אם על בסיס החירות והשוויון לעמנו;"

נחזור גם אל הרמב"ם והפעם – במגרש הביתי שלו. ושווה לשמוע מה יש לו לומר, כי כמה פעמים כבר יצא לכם לשמוע רב ספרדי מסביר שאנחנו והמוסלמים אולי... לא כל כך שונים?

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַמֵּנִיף נֶשֶׁק בִּפְנֵי אֻמָּתוֹ, / הַבּוֹגֵד בְּסֵפֶר הַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ כְּדֵי שֶׁמְּדִינָתוֹ תְּגוֹנֵן עָלָיו מִפְּנֵי הָאִסְלָאם הַמְּהַלֵּךְ עָלָיו אֵימִים / וּמִמּוֹרָאָם שֶׁל אִרְגּוּנִים, שֶׁכְּשֶׁתְּפַשְׁפֵּשׁ בְּקִרְבֵיהֶם וּבְדָאעֶשָׁם, תְּגַלֶּה אֶת אוֹיְבֵיהֶם, / יוֹצְרֵיהֶם מִלְּכַתְּחִלָּה, בְּשֵׁם הַנָּבִיא מֻחַמַּד."

רבי יהודה הלוי משאיר את השירה בבית ומגיע עם מגבעת הפילוסוף כדי להבהיר לנו אחת ולתמיד – נבואה זה ליהודים בלבד. והאם המתינות המזרחית היא בכלל עיקרון אסלאמי?

הרבה שאלות, חלקן מרתקות, חלקן מעצבנות, אבל זה החלק היפה בשאלות – הן לא פה כדי ללטף לנו את הגב ובו זמנית לשלוח לנו יד לארנק. אז קדימה, הכינו כוס קפה, איזה כנאפה טוב, פנו קצת זמן והצטרפו אלינו... וגם איזה לייק ככה לא יזיק.

מה קרה ליהדות ספרד? פתיחות מול הקצנה

נראה שאנו חיים בעידן בו השאלה "מה קרה לנו" הפכה למרכזית. מקרל, הפודקאסט ששואל "מה קרה ל...", פותח ומפרק שאלות מורכבות על מושגים שאנחנו משתמשים בהם וערכים שאנו מאמינים בהם מבלי לדעת תמיד מה הם אומרים, מה ההיסטוריה שלהם ואיך הם הגיעו לשימוש בשפה שלנו. הפודקאסט נשען על מקורות מתחומי ההיסטוריה, הפילוסופיה, הפסיכואנליזה ומדעי הרוח והחברה, כאשר כל פרק לוקח מושג נפוץ וקריטי לימינו אנו – בחברה בה אנו חיים היום – ובוחן אותו לעומק, מנקודות מבט שונות ובראי שאלות אתיות עכשוויות הרלוונטיות לחברה הישראלית ולמגמות עולמיות.

תומר לביא הוא תסריטאי, כותב, מתרגם, איש תוכן ומוסיקאי, בעל תואר בפילוסופיה ויהדות ומעריץ את ניטשה כמו שילדות בנות 12 מעריצות את מרגי.

עמרי אופק-לוזון הוא פסיכואנליטיקאי, ביבליותרפיסט, חבר בחברה הישראלית לפסיכואנליזה באסכולה הלאקאניאנית החדשה (GIEP), מתרגם ודוקטורנט לספרות אנגלית במדעי התרבות באוניברסיטת תל-אביב.

Mackerel Podcast

Shows